שמשון ב׳

זה הכה בי דקה אחרי. פתאום יכולתי להרגיש על הקרחת, את הרוח הקרירה שהחורף מביא איתו. הרגשתי שמשהו ממני מת. שמשהו ממני נמצא עכשיו בפח השכונתי עם כל הזבל, ואני הולך כאילו לא קרה כלום. זו הרגשה נוראית, אבל כשיש לך פיצול אישיות חמור, אתה מרגיש ככה כל יום, ומתענג על זה. אתה חי פעמיים.

הסתכלתי במראה, חיפשתי את עצמי. שום דבר, רק דמות מוזרה שהסתכלה עלי בחזרה. דמות שמנסה להבין למה אני בוחן אותה ברצינות שכזאת.

אבא שלי תמיד אמר לי, ׳תהיה מי שאתה׳, ותמיד הייתי מי שאני. אבל עכשיו, מול המראה, התחלתי לתהות, מי אני - מי הוא.

׳מחשבות עמוקות׳ גרמו לי להזכר בשמשון הגיבור. בשערות הארוכות שהיו חלק ממנו, עד ליום הנוראי שאשתו חתכה אותם, מבלי להניד עפעף. תהיתי לעצמי, האם אכן ההיסטוריה מלאה בנשים, שקינאו באותם בעלים ארוכי שיער, ובאישון ליל היו מתגנבות בשקט ועושות את הנורא מכל? האם זו הסיבה שגברים החליטו להסתפר קצר? לא יכולתי שלא לחוש בריח הפמיניסטי שסיפור ׳דלילה׳ מספר.

יצאתי לרחוב, מתנדנד, שקוע בהרהורים.

נגשתי לאנשים שהכרתי, הצגתי את עצמי מחדש, ולכל אחד קפצה מיד השאלה, אותה השאלה ששאלו אותי לפני שנתיים, כשהתחלתי לגדל את השיער. האחד שאל בטון רגוע, והאחר בטון בכייני משהו, למה?

לא ידעתי מה לענות. תמיד עניתי ׳ככה׳, כי ככה זו התשובה הכי נכונה. אפילו התנ״ך מלא בתשובות כאלו;

׳׳אנוכי ה׳ אלוהיך׳׳ - למה? ככה!
״לא תרצח״ - למה? ככה!
״בראשית ברא אלוהים״ - למה? ככה!

אבל כאן זה לא עבד. זרקתי להם איזו תשובה, והמשכתי ללכת, מנסה להבין - למה, ומנסה להבין מי הוא האני שצריך לענות על ה׳למה׳.

מסתבר שהתספורת, עשתה לי את מה שלא עשה אף אחד. היא גרמה לי לחשוב על עצמי ועל הפעולות שאני פועל.

אולי שיעמום הוא הגדרה הנכונה, אולי. ואולי לא.

צריך להודות בזה, שעם השנים האדם מתחיל לשעמם את עצמו. זה מתחיל בבוקר, כשהוא מצחצח שינים ומסתכל על עצמו במראה מרייר משחה. זה ממשיך במעלית כשאין אף אחד, והוא מתחיל ל׳התפרצף׳ עם עצמו, מנסה לשעשע את ההוא שבמראה. וזה נגמר במקלחת בסוף היום, כשהוא חוזר להסתכל על עצמו, עושה שרירים, או כל דבר שגורם לו לביטחון עצמי, כשהוא עם עצמו לבד...

כמה שנים אפשר להסתכל על דבר אחד? זה משמים, זה ממלא בריקנות, וזה מה שדוחף אנשים לחתוך וורידים, כשהם נמצאים לבד בשירותים. חייבים שינוי! חייבים ליצור פנים חדשות!

צעדתי ברחוב כשאני מלא באושר. פיענחתי את סוד החיים. את מה שגורם לנו לעשות כל דבר. את התשובה לשאלה הגדולה ששאלו כל הפסיכולוגים הגדולים - ׳למה׳. אני בטוח שגם שמשון היה מגיע לאותה מסקנה, לולי עקרו את עיניו.

חזרתי הביתה, וצעדתי אל המראה בצעדים בוטחים. הסתכלתי במראה ו׳התחלחלתי׳. הבנתי שגם כאשר השיעמום מניע אותנו, התוצאה של השיעמום יכולה להניע אותנו הרבה יותר.

אספתי כמה שיותר ׳ספרים׳ (אלו שמורידים שיער לאנשים ע״י מספריים) בחדר אחד גדול, וחזרתי על הטריק של שמשון. צעקתי את המילים ״זכרני נא וחזקני נא אך הפעם הזה, האלוהים. ואנקמה נקם אחד״, דחפתי את העמודים בכל הכח, וכלום.

התעוררתי מזיע ורצתי למראה. לא אהבתי. עכשיו אני צריך לחיות עם זה ככה.

יהי זכרו של שמשון ברוך,
ויהיו שערותי כפרה לאותו גיבור גדול.

״מהפכת שעון החורף״

אין ספק שזהו רגע מכונן. לא סתם רגע כמו הרגע שלפניו, בכלל לא. הרגע שלפניו מלא בריחות קפיטליסטים סרוחים, שממלאים כמעט כל חלקה טובה בגלובוס. הרגע שלפניו עסוק כולו בלרוץ את ריצת האמוק, שהרגע שלפניו אף הוא רץ. הרגע לפניו אפוף כולו בשיעמום הנורא שמאפיין את שנות האלפיים, הוי אומר, שיר התקווה - יאוש האייפון - יאוש התקווה - שיר האייפון. לרגע שלפניו יש את אותו פרצוף רציני שאנשים רציניים מנסים ללבוש, בשביל להראות שהם רציניים. את אותו פרצוף שאנשים רציניים החליטו שזהו ״פרצוף רציני״. אין ספק, לרגע הזה יש משהו מיוחד שאין ברגעים האחרים.

הרגע הזה הוא מרידה בכל הערכים שהכרנו, הוא אנטי תזה לכל המציאות של זמן. לכל המציאות של המושג רצינות.

המערב החליט לקדש את הכסף, ולכן המציא משפט מחץ - ״טיים איז מאני״. המזרח החליט לקדש את הלוגיקה, וקבע שכלית, שהמשפט הנכון הוא - ״טיים איז טיים״.

זו הסיבה שישנו תסכול גדול בחזרה מהמזרח לישראל. הפילוסופיה העמוקה או אפילו הרעיון הלוגי, שטוענים לבטלה ולחוסר עשיה, לא תופס בארץ ישראל. כאן יש איזו אקסיומה מוזרה, שצריך לפעול בכל רגע נתון. ׳זמן קיים רק בשביל לנצל אותו׳.

כתוצאה מהתפיסות השונות, כשאתה לא עושה כלום בהודו, אתה פילוסוף הרואי, וכשאתה לא עושה כלום בארץ אתה סתם בטלן מצוי

לכן הרגע הזה נורא חשוב לכל מי שחזר עכשיו מהמזרח, או אפילו לכל מי שמנסה להלחם נגד הממסד, בעד ״לגליזציה של הזמן.״

המשמעות של הזזת השעון לאחור היא למעשה ה׳פרידום אוף טיים׳, או במילים פשוטות יותר, להמון העם הנבער - ׳אל תלחיץ׳. ברגע שנתנו את האופציה להחזיר את הזמן בזמן, אין שום דבר שכובל אותנו יותר. שרשראות הברזל האימתניות של המודרנה הותרו, אנחנו כבר לא חייבים שום דבר לזמן. זה בדיוק מה שכל כך אהבתי במזרח, הם עברו את השלב הראשון, הם לא צריכים שעון בשביל לשחק בזמן, הם חופשיים ופילוסופים מבלי לעשות כלום.

אני זוכר שכשהייתי צעיר ורציתי ללכת לחבר, אמא שלי הייתה מזהירה אותי באלף הזהרות, שלא אחזור אחרי השעה שבע. כבר אז השתמשתי בשיטת שעון החורף כמה וכמה פעמים, וכשהייתי חוזר באחת עשרה בלילה ואמא כבר עמדה בהיכון ליד הדלת, מוכנה להרביץ בי כיד השם הטובה עליה, הייתי מראה לה שהשעה בדיוק שבע. במשך שנתיים חזרתי הבייתה בשעות לא שעות, עד שהיא החרימה לי את השעון.

לא נרפה ולא נעצור! כל עוד עומדת להתרחש ״לגליזציית עשב לא מצוי״, נעמוד על כך שתתרחש באופן קבוע גם ״לגליזציית זמן״, שניהם הולכים ביחד.

״מיומנו של חנון״ - יומן אישי (יומן מסע פרק - 15)

1 באוגוסט; יומני היקר, אנחנו יוצאים היום לאזור ללא קליטה. אני פוחד. תבין, לא עברתי חוויה כזאת מאז שהממציא הגדול המציא את הקליטה. בכל אופן אני עדיין משחק אותה, כאילו אני שמח להתנתק מהעולם. אין מה לעשות, ככה זה בהודו, כולם אומרים שהם רוצים להתנתק, ואח״כ כולם נפגשים שוב בקפה אינטרנט. טוב, מאוחר, נדבר בקרוב מתי שיצא, אני חייב לזוז.

5 באוגוסט; יומני היקר, התגעגעתי! כל כך הרבה פעמים, אני מרגיש שאני צריך להיות עם עצמי לבד, ובלי אינטרנט אי אפשר לעשות את זה. שומע, ישנו אתמול בלילה באיזה כפר מוסלמי ולקחו לנו על החדר המון כסף, ועכשיו אני כועס. הייתי שמח לא לכעוס, כי כעס הוא סבל, והמטרה שלנו היא לברוח מהסבל, אבל אני ממש נהנה עכשיו לכעוס, הכעס הזה גורם לי לרצון עז לצאת בריקוד, ולכן ייתכן שאם אני נהנה מהסבל אז אני לא צריך לברוח ממנו. טוב נראה לי שחפרתי לך, נדבר מחר.

6 באוגוסט; יומני היקר! הגענו לגן עדן בלי שום ספק. קוראים לכפר ״ארו״, הוא איפשהו בקשמיר. יש פה כמה חבר׳ה שאומרים שצריך להוסיף את זה בג׳י פי אס, אבל אני חושב שכל מקום הוא גן עדן עד שמגיעים אנשים. תראה מה קרה לגן עדן כשחווה נכנסה לשם, לכן נראה לי שגן עדן הוא מושג יחסי - תלוי כמות. חוצמזה יש כאן המון זבובים מעצבנים, מה שגרם לי לחשוב שאם בגן עדן ישנם זבובים, מוכרח שבגהינום ישנן גלידות. ימים יגידו. לילה טוב.

10 באוגוסט; וואו כמה חיכיתי לכתוב לך יומני! רק עכשיו חזרנו מרכיבה על סוסים. בהתחלה הכל היה ממש מושלם, השדות הירוקים, הנוף המדהים. הייתי יכול להרגיש כמו קאובוי, אם רק היו לנו סוסים רציניים ולא פוני, אבל צעקתי כל הזמן, ולכן הרגשתי כמו איזו דמות בספרים של קארל מאי. אני יודע שזה נשמע ילדותי, ובכל זאת זה היה משעשע. נראה לי שיש הרבה דברים שהיו מוסיפים לנו המון בחיים, ואנחנו לא עושים אותם, רק בגלל שהם נראים טיפשיים וילדותיים. חבל שהייתי צריך להגיע עד הודו, בשביל להבין את זה.

אני גם חייב לספר לך יומן על סיטואציה מציקה, שהעלתה בי תובנה מציקה: בטיול היינו חמשה בנים ושתי בנות. היית חושב שאנחנו דהרנו והן דידו מאחורינו, אבל למרבה האירוניה, הן דהרו כמו בסרטים הרומנטיים, נעלמות באחו הפתוח, ואנחנו מצאנו את עצמנו, חמשה גברים, צועקים ומשתוללים, על סוסים שמתקדמים בקצב איטי יותר מאשר הסרט ׳הטוב הרע והמכוער׳. הבנתי שלהיות גבר זה דבר אחד, ולהיות גבר זה דבר אחר. זו תובנה מציקה, כי היא מסבכת אותך ביכולת ההגדרה של השאלה ההיסטורית - ׳מיהו גבר׳.

באמצע הדרך, תוך כדי שאנחנו מקללים את הסוסים בכל קללה שכתובה בתורה, בחור אחד נפל מהסוס, יצא לו המרפק מהמפרק. הוא שכב על הדשא וצעק בקולי קולות, הלילה כבר התחיל לרדת והיינו במרחק גדול מהכפר. היו כאלו שאמרו שצריך מסוק, אבל בכל האזור אין קליטה אז הם חזרו על הסוסים, והשאר נשארו לשמור עליו. בסוף סחבנו אותו על סוס בחזרה עם פנסים, 11 קילומטר, הליכה של חמש שעות. כשהגענו ממש ליד הכפר ״פתאום״ כולם יצאו לעזור. אני מת מעייפות, נדבר.

27 באוגוסט; היי יומני היקר! היום פגשתי עוד אחד שכותב יומן. הוא הראה לי כמה דברים אישיים שהוא כתב. למעשה אני הרבה יותר אוהב לקרוא דברים אישיים כשאין לי רשות לקרוא אותם, מכיוון שעצם הרשות הופכת אותם אוטומטית לפחות אישיים. אנשים חושבים שאם יקראו את עמקי מחשבתם, הם יהיו גלויים לכולם. הם מסתכלים על המחשבות שלהם ועל עצמם, כאילו הם מקשה אחת. אבל האמת היא, שהם יוצרי המחשבות, לא המחשבות בעצמם.

כשהייתי קטן הייתי מתגנב לפעמים אל החדר של ההורים. ושם, ארונות היו נפתחים, מגירות הוזזו ממקומן, לא היה חפץ שלא בדקתי מכל הכיוונים, מכתבים שנשלחו, וסתם גרביים בלי זוג. מה חיפשתי בדיוק? עד היום אינני יודע, אולי את תעודת האימוץ שלי, ואולי סתם ניסיתי להוכיח לעצמי משהו, ממש כמו עכשיו, לעולם לא אדע. אחרי שנים, כשדיברתי עם אבא שלי על זה, הוא חייך את החיוך שגם אני מחייך בפעמים מאוד מסויימות ואמר, ״ידענו. מה שלא רצינו שתראה, לא היה שם״.

עכשיו יומני, אני רק מחכה לבן שלי, שיבוא ויאמר לי, ראיתי מה כתבת פעם! ואני אחייך חיוך גדול ויאמר לו, את אותו המשפט שאבא שלי לימד אותי. תודה אבא, ותודה יומן, בזכותכם מישהו אחד יקרא את מה שיש לי לומר.

״צ׳לו הודו״ (יומן מסע פרק - 14)

דלהי, הודו.

הרגע שכל כך פחדתי ממנו עומד לבוא. בלי להתריע בכלל. בלי רגש. רגע רגיל כמו כל רגע. כמעט בלי משמעות לכשעצמו.

הבודהיזם מנסה לברוח מהסבל, להתעלם ממנו, להתגבר עליו, אך למעשה הבודהיזם הוא היחיד שהצליח לחדור עמוק אל תוך קרביו של אותו ״סבל״, ובכל רגע פנוי של אושר הוא מסובב את פניו ושואל בפרצוף חמוץ, איך אני יכול להנות עכשיו? הלא כשההנאה תגמר אני אסבול. וכך מצליח ה׳בודאי׳ לסבול לנצח, לגרום להנאה להפוך לסבל נעלה, אותו הסבל ממנו הוא בורח - שאליו הוא בורח. גם כשהכל רגיל ומשעמם, כשנראה שהכל ימשיך להיות רגיל ומשעמם, גם אז יאמר הבודאי לעצמו - ״לו הייתי נהנה עכשיו אח״כ הייתי סובל״ וכך, תוך כדי דיבור הוא שב לסבול, וממילא ממשיך לנסות לנצח את הסבל, איך? על ידי הסבל. גאוני עד כדי כאב.

אני לא ׳בודאי׳, וקרוב לוודאי שגם לא אהיה אי פעם. אני לא אוהב את איך שהוא (בודהה) מתלבש, אני לא אוהב לדבר על סבל, ואני לא הטיפוס שסובל אם הוא לא סובל, וסובל אם הוא נהנה, אני פשוט מישהו אחר, תמיד אהיה.

ואחרי כל זה, מהרגע הראשון שהגעתי להודו, וראיתי את אותם פרצופים מכווצים בצער, שמנסים לתפוס עוד איזו ״שאכטה״ לפני החזרה לארץ, זה היה תקוע לי בראש, ׳עוד מעט אני חוזר׳.

היום הזה הגיע מהר, ממש מהר. אנשים אומרים שאם אתה ׳עושה דברים׳ ולא מתבטל הזמן עובר מהר, אז התבטלתי בהודו המון, כמה שרק יכולתי, ובכל זאת זה הגיע הרבה יותר ממה שחשבתי.

יושב ב׳הארי ראמה׳ בדלהי, אותו גסט האוס שישבתי בו לפני חמשה חודשים, כשהייתי טירון לגמרי, ומנסה לסדר את המחשבות. ׳איך זה יהיה לחזור׳? איך זה יהיה לעזוב? נזכרתי בסיטואציות המצחיקות, כשהייתי פונה להודים ברחוב ושואל אותם ברצינות תהומית ״למה אתה כל כך רציני?״ והם, ברצינות של ממש, עם פרצוף נבהל, היו מנסים להסביר לי ולשכנע אותי שהם לא רציניים, או כמו שהם אומרים ״נו סיריאס״. אי אפשר לדמיין סיטואציה כזאת בישראל, רק בהודו יכולים לקדש את ׳אי הרצינות׳, וברציניות מוחלטת.

נזכרתי בסיטואציה אחרת. אני יושב באמצע הרחוב ומנגן בגיטרה. ומאות הודים היו נעצרים מעשיית הכלום שלהם, ומסתכלים במבטים מלאי הערצה. ואני הייתי ממשיך לנגן כאילו לא שמתי לב בכלל, כשבתוך תוכי היו עולים זכרונות רבים, אחרים, איך התיישבתי וניגנתי באילת ובעוד מקומות, ורק ילדה קטנה ומשועממת עצרה לרגע, והמשיכה ללכת כשגיחוך קטן מבצבץ על פניה.

נזכרתי בהתמקחות אחת שלקחה שעה וחצי, כשכל הוויכוח היה על שקל שמונים, ובסוף הלכתי משם בלי מושא הוויכוח, (שעלה בלי הנחה תשעה שקלים או בעברית 170 רופה). ואי שם בפנים עלו לי זכרונות, על מוכר עצבני בישראל, שזרק אותי מהחנות, אחרי שביקשתי הנחה של חמש שקל.

הייתי יכול להמשיך ולהזכר בדברים, הייתי יכול לשבת כך עוד חצי שנה. ואז נזכרתי שאחרי הכל, אחרי כל הזכרונות וההשוואות, אלו שאפשר לצחוק מהם, ואלו שאפשר לכעוס מהם, אני עדיין חוזר ל׳ארץ ישראל׳ - לארץ שלי. למדינה שיצאתי ממנה רק בשביל לחזור חזק יותר. שיצאתי ממנה בשביל לחזור ולספר לחברים סיפורים על מה קורה במקום אחר. שיצאתי ממנה בשביל לחזור ולהתגעגע למקום אחר - מקום ששוב אני יוכל לכתוב בו שאני חוזר לארץ שלי, ולהיות גאה בזה שאני חוזר.

צ׳לו הודו.
צ׳לו ישראל.
צ׳לו הודו.

״בשרוניות״ (יומן מסע פרק - 13)

סרינגר - קשמיר, הודו.

הכל התחיל בחלום נורא,שגרם לי לתהות על הכל. ייתכן גם שאצל כל הפילוסופים הגדולים ששינו סדרי עולם זה התחיל כך, בחלום הלילה.

ובחלומי לא עלו מן היאור שבע פרות יפות מראה, על זה כבר חלמו לפני הרבה שנים, ואני לא רוצה להיות חקיין, מה גם שיש לי חלומות הרבה יותר מוצלחים. ובחלומי אני יושב על שולחן מלכים, ושר הבישולים מגיש את המנה העיקרית - ׳בשר אדם׳ (עם דבש). אודה ולא אבוש שעברו כמה דקות, עד שהעזתי לטעום את המאכל הלא שיגרתי הזה, אך בסופו של דבר הצלחתי להתגבר על עצמי, ואכלתי. אל תשאלו איך היה, כי אני לא זוכר, מה שכן נחרת אצלי הוא זכרון מוזר, כאילו יש דמיון בטעם לתפוחי אדמה, אבל זהו חלום, הכל אפשרי.

כשקמתי בבוקר לא חיפשתי פותר חלומות, התחום הזה פחות מפותח היום, ותכלס׳ מה רע בלפתור לעצמך. מה שחיפשתי באמת זה תשובות. למה? למה לא אוכלים היום בשר אדם, הרי הגענו במקור מקופים (הקופים טוענים הפוך), וכמו שאנחנו אוכלים קופים, היינו אמורים לאכול גם בני אדם ,ולמה אנשים מזדעזעים לשמע רעיון נבון שכזה שיכול להוסיף המון לחוויה הקולינרית בחיים שלנו.

יצאתי לחפש. הודו מלאה בצמחוניים, אלו בני אדם, שהחליטו להפסיק לאכול בשר לחלוטין. חלקם מתוך יראת קדושה, כלפי אותו גוש חלבונים שמסתובב מדוכדך ומלוכלך ברחובה של עיר, הם קוראים להם ״אלוהים״. מה רע בלאכול לארוחת ערב איזה אלוהימים שמן אינני יודע. למה לא להסיק את מסקנתו המפורסמת של דקארט ״אם אכלו אותי - משמע אני לא אלוהים״, גם אינני יודע, פחדתי לשאול. החלק השני של האנשים לא אוכל בשר, מכיוון שהוא מרגיש שנעשה עוול לחיות. הם מלאים במשפטים מלאי דמגוגיה על הסבל שאותן חיות סובלות, ועל איך שאנחנו בתור בני אדם ״בעלי מוסר״ צריכים להפסיק עכשיו ומיד, את הטבח הנורא שנעשה באוכלוסיית מהלכי על ארבע, לפני שנאבד את אנושיותינו - את מה שזה לא יהיה.

איכשהו כל העסק הזה נשמע לי פרדוקסלי באופן מטריד; הפכנו למה שאנחנו, רק בגלל שהיינו חזקים יותר מהאחרים, ואחרי שהתפתחנו על חשבונם, אנחנו מנסים לקבוע חוקים שיהפכו את העולם לטוב יותר??? על כך אמרו הראשונים ״טול קורה מבין עיניך״, והאחרונים הוסיפו ״אסור לתת לחתול לשמור על החלב״.
ובכלל, איזו עזות פנים יש ל׳אנושיים׳ להחליט מהו רע ומהו טוב, אני בעצמי הלכתי לבית מטבחיים וראיתי את אותם עופות מלאי טינופת, כשהם מקפצים ומקרקרים כאילו אין מחר (קרקרו ולא ידעו מה הם מקרקרים), שניה אחרי שהסכין החליקה על גרונם השתררה דממה נפלאה. יכולת לראות את החיוך המתוק של העופות, עכשיו הם בגן העדן של העופות. טוב להם.

כשהגעתי למסקנה שאין בעיה לאכול בשר, ואדרבה, מוטב לאכול בשר, נותרתי תקוע, אני חייב משמעות, הלא בשביל כך המציאו האנושיים את הטוב והרע. אני לא יכול לחיות בעולם שהכל טוב, אנושי חייב להרגיש מפעם לפעם שהוא עושה משהו רע, ואז, כשהוא פועל טוב ומתחרט על הדבר ״הרע״ שהוא עשה הוא נהייה שליו, יש לו משמעות!

המשכתי לחפש עמוק יותר - אחרי אכילת בשר אני רגוע ונינוח - יש לי כח לחפור עמוק יותר, אל מעמקי ההוויה, אל מקום שכל מונעי עצמם מבשר לא יכולים להגיע. אל עבר ההגיון הטהור, לא אותו הגיון חלול ומרקיב, המלא בתחושות בטן של טוב ורע, סבל ודיכוי.

ומצאתי. פירות וירקות! מחקרים עדכניים מצאו הוכחות ברורות שיש להם רגשות כמו לנו, אבל אף אחד לא שם עליהם, כולם רק רואים אותם כאילו הם דומם. כל אחד יכול לנשנש אותם בטענה שהם בריאים. אפילו אצלנו, משפחה נאורה שכמונו, ׳אוכלי פרות ושאר חתיכות פולקע להכעיס׳, אמא שלי הייתה דוחפת לילדים, ׳תאכלו תאכלו׳. תחשבו על זה בעצמכם, לאכול סלט חי? הרי פירות וירקות לא מתים כשקוטפים אותם, הם ממשיכים לחיות, ושמם מעיד עליהם - ״סלט חי״. ומה עם אותה מלחמה רבת השנים בין המלפפון לעגבניה מה עם אותה שנאה אדירה שקיימת ביניהם, אחרי כל זה מגיע אנושי אחד, ודוחף אותם בידיו הטמאות ביחד לסלט אחד גדול? זהו לא סלט כי אם בית טבח בחסות הבריאות הקלוקלת שלנו. יש גם כאלו ששמים יותר מלפפון מעגבניה או הפוך, מי נתן לכם רשות לרקוד על הדם? להפריד אמא מבן?
אני לא יכול יותר!

זהו! אל תאמר עוד צמחוני אלא ׳בשרוני׳. אני אוכל רק בשר, וזה מה שהופך אותי למי שאני, ה׳גנדי׳ החדש של הצמחים. לא עוד לכיבוש הצומח ולחילולו!

(שכחתי לגמרי מהשאלה הראשונה שהייתה לי, למה לא לאכול אנושיים. קפצתי כמה ימים אחרי החלום ההוא, אל חבר אחד שהיה בטיול עם הילדים. מה אתה אומר על הרעיון שנאכל אחד מהילדים שלך היום שאלתי בתמימות, אותו חבר הוא איש חכם ולכן הוא לא קפץ, רק ענה לי בשקט ׳חכה שיהיו לך ילדים, נאכל אותן קודם ואח״כ נאכל את שלי. אז הבנתי, הסיבה היא מנגנון ההישרדות שלנו, אם תאכל אותו הוא יאכל אותך, לא שום דבר מעבר לזה, אל תהפכו את הרדוד לעמוק).

אז מי בא איתי לאכול איזה אלוהים מלא שומן?!

(בתמונה למעלה - אלוהים אוכל ספרי ילדים בכפר שנקרא קאסול).

״נער הבננות ממומבאי״ (יומן מסע פרק 12)

״פשי פוטינט״ (יומן מסע פרק - 11)

פשי פוטינט - קטמנדו, נפאל.

עוד לא הספקנו להתמקם ולהרגיע את הגוף הכואב, וכבר שמענו קולות רקע במנגינה מוזרה. שמועות סיפרו לנו בשקט על מקום מיוחד, עמוס בכוחות קדושים מסוגים שונים ומשונים, על מקום שכולל בתוכו את כל חלקי המוזרות שהיו מסתובבים חופשי בעולם, מבלי שאיש ידע על קיומם, כאן אמרו לנו, תמצאו כל חלקה טובה שאלוהים אי פעם יצר. ׳הכל שם ייתכן׳ לחששו לנו באוזן יודעי דבר מפוקפקים.

אינני יכול לומר שלא רצינו לקפוץ מרוב שמחה, ואינני יכול לומר שבאמת התחלנו לקפץ. העולם המודרני לימד אותנו להיות עצורים - לא להתחיל להשתולל בכל פעם שאנחנו מרגישים צורך, זה לא מתאים להוציא החוצה את כל מה שיש לך בפנים - ׳תשאיר קצת לעצמך׳ לימדו אותנו אנשי המוסר, מצד שני אותה מודרנה מפוחדת לקחה את כל האנשים המעניינים, ושמה אותם מאחורי סורג ובריח, ׳הם לא נורמליים׳ אמרו לנו, וסגרו את שער הברזל באופן כזה שלא נוכל לראות דבר, רק דבר אחד ידענו, שם נמצאים המשוגעים, וכאן אנחנו - הנורמליים.

מכיוון שלכל אדם נורמלי יש משיכה מוזרה אל השיגעון, הרגשנו צורך קיומי ללכת ולראות מה באמת קורה שם, האם אלוהים באמת ברא כל מיני יצורים מוזרים חוץ מאיתנו היהודים, יצורים כאלו, שאפילו אנחנו נאמר שהם מיוחדים במינם. ותכלס׳ אני מבין אותו, חייבים לזעזע את העולם המשעמם הזה, פעם היו מלחמות גדולות, אלכסנדרים מוקדונים, ואפילו נפוליאונים מסוגים שונים, זה הפך את העולם לבאמת מעניין, היום מה יש לנו? לפיד? בנט? נתניהו? כמה הזויים שמרביצים לחיילים חרדים, ותקשורת שקופצת על כל הסתה? אפשר לקרוא למציאות היום בדיחה תפילה ומשעממת, לכן הוא היה מוכרח להשאיר אי שם במזרח מקומות שעדיין יעוררו אותנו, שנוכל להרגיש שהעולם עדיין מסקרן, עדיין מלא בחיים.

שנים של יובש ושל חוסר עניין דחפו את רגלינו בכח אל עבר המקום הקדוש ההוא, אל מקום ש׳הסנה׳ מעולם לא הפסיק לבעור בו.

הגענו אל השער הגדול, שער השמים. במקום מלאכים עמדו שם שומרים שביקשו כסף, ניסינו להסביר שהפסקנו להאמין בכסף, ושהמטרה שלנו עליונה יותר מכדי שתהיה תלויה במטבע, אבל הם בשלהם. צעדנו בכעס אל עבר הכניסה השניה, ולמרבה הפלא גם הם ביקשו כסף. בשלב הזה הבנו שכסף באמת חשוב לנו והכבוד עוד יותר, ׳אין מצב שאנחנו לא נכנסים אמרתי לאשתי ולעוד חבר, אנחנו הישראלים שעשו את מחאת הקוטג׳, אותנו לא יעשקו׳ סיימתי בנימת גאווה, ופתאום נזכרתי, שחודש אחרי המחאה, הכל חזר לאותו מצב שהיה קודם לכן. שתקתי. עדיף לא לדבר על זה.

בשער השלישי ניסינו להתחכם, אני לא יכול לומר מה עשינו, אבל השומר ׳קלט אותנו כשרצנו פנימה׳, וההתחכמות הסתיימה בנסיונות מתחכמים עוד יותר, להסביר איפה הכרטיסים שלנו, נסיונות שדווקא הצליחו בשביל שלא יקחו אותנו לתחנת משטרה, ולא הצליחו עד כדי כך שנשאר בתוך המתחם.

נשארנו בחוץ, מבואסים, כששומר נפאלי מסתכל עלינו בפנים מפחידות. מישהו פלט בשקט שאפשר להגיע מסביב דרך ההר, טיפוס של חצי שעה הוא הוסיף, וכולנו שתקנו מנסים לחשב מה יותר חזק אצלנו, העצלנות או הכבוד. איכשהו כולנו הסכמנו שהכבוד שולט, והתחלנו לטפס.

הצלחנו להכנס והתקדמנו לכיוון האטרקטיבי - ״שריפת גופות״. בדרך פגשנו ׳באבות׳ (כינוי של כבוד לאנשים מוזרים) כשלכל אחד שיגעון אחר. אחד הלך עם נר על הראש, אחד צבע את כל הגוף בצבע לבן, ואפילו שניים שצבעו את עצמם באותם צבעים, המכנה המשותף שלהם היה, שכולם ביקשו כסף. המכנה המשותף שלנו היה, שאיש מהם לא קיבל כסף.

הגענו למקום ששורפים את סבא וסבתא, ואת האח הקטן שסתם מת פתאום. לא היה תפריט רשמי מהי ׳מנת היום׳ אבל כולם כיבדו את הזקנים, ולכן שרפו אותם קודם. לא הייתי ממליץ לעבור שם קורס ב׳ברביקיו׳, הבשר פשוט נשרף לגמרי, ולא נשאר מה לאכול.

דרך הזווית של העין, ראיתי שומר מתקדם לכיוונינו, הבנתי שהמשחק נגמר, תפסו אותנו. איפה הכרטיסים שלכם הוא שאל, התחלנו להפוך את הכיסים בתקווה - אולי יקרה נס, אולי.היו לנו הרבה כיסים, אבל לא קרה שום נס. השומר הצעיד אותנו לכיוון השוטרים. אשתי שאלה אותי בשקט, אם נראה לי שישרפו אותנו. האמת היא שחשבתי שהיא צודקת בהשערה, אבל לא רציתי להפחיד אותה אז אמרתי שלא. משום מקום השומר שמע את המילה ׳איטליה׳, אתם משם? הוא שאל, עניתי לו שכן ובאותו הרגע הרגשתי ממש איטלקי. ׳טוב צאו החוצה׳ הוא אמר, ושלח אותנו.

כשהיינו בחוץ הגענו לכמה מסקנות חדשות:
׳גם משוגעים אוהבים כסף׳
׳שיגעון הוא מקצוע לכל דבר׳
׳כסף הוא הכל בחיים כשאין ניסים׳
׳בשר אדם צריך להתבשל הרבה יותר מבשר בהמה׳, וייתכן שזהו ׳מותר האדם מן הבהמה׳.
׳אנשים מבוגרים נשרפים הרבה יותר מהר מילדים׳
׳אי אפשר למחזר אדם מת׳

היו עוד כמה רעיונות, אבל הסכמנו ב׳חבורה׳ שלא נפרסם אותם, מחשש לשמנו הטוב..

(גילוי נאות: במדורה שבתמונה שורפים את סבתא)

״יוגה״ (יומן מסע פרק - 10)