1 באוגוסט; יומני היקר, אנחנו יוצאים היום לאזור ללא קליטה. אני פוחד. תבין, לא עברתי חוויה כזאת מאז שהממציא הגדול המציא את הקליטה. בכל אופן אני עדיין משחק אותה, כאילו אני שמח להתנתק מהעולם. אין מה לעשות, ככה זה בהודו, כולם אומרים שהם רוצים להתנתק, ואח״כ כולם נפגשים שוב בקפה אינטרנט. טוב, מאוחר, נדבר בקרוב מתי שיצא, אני חייב לזוז.
5 באוגוסט; יומני היקר, התגעגעתי! כל כך הרבה פעמים, אני מרגיש שאני צריך להיות עם עצמי לבד, ובלי אינטרנט אי אפשר לעשות את זה. שומע, ישנו אתמול בלילה באיזה כפר מוסלמי ולקחו לנו על החדר המון כסף, ועכשיו אני כועס. הייתי שמח לא לכעוס, כי כעס הוא סבל, והמטרה שלנו היא לברוח מהסבל, אבל אני ממש נהנה עכשיו לכעוס, הכעס הזה גורם לי לרצון עז לצאת בריקוד, ולכן ייתכן שאם אני נהנה מהסבל אז אני לא צריך לברוח ממנו. טוב נראה לי שחפרתי לך, נדבר מחר.
6 באוגוסט; יומני היקר! הגענו לגן עדן בלי שום ספק. קוראים לכפר ״ארו״, הוא איפשהו בקשמיר. יש פה כמה חבר׳ה שאומרים שצריך להוסיף את זה בג׳י פי אס, אבל אני חושב שכל מקום הוא גן עדן עד שמגיעים אנשים. תראה מה קרה לגן עדן כשחווה נכנסה לשם, לכן נראה לי שגן עדן הוא מושג יחסי - תלוי כמות. חוצמזה יש כאן המון זבובים מעצבנים, מה שגרם לי לחשוב שאם בגן עדן ישנם זבובים, מוכרח שבגהינום ישנן גלידות. ימים יגידו. לילה טוב.
10 באוגוסט; וואו כמה חיכיתי לכתוב לך יומני! רק עכשיו חזרנו מרכיבה על סוסים. בהתחלה הכל היה ממש מושלם, השדות הירוקים, הנוף המדהים. הייתי יכול להרגיש כמו קאובוי, אם רק היו לנו סוסים רציניים ולא פוני, אבל צעקתי כל הזמן, ולכן הרגשתי כמו איזו דמות בספרים של קארל מאי. אני יודע שזה נשמע ילדותי, ובכל זאת זה היה משעשע. נראה לי שיש הרבה דברים שהיו מוסיפים לנו המון בחיים, ואנחנו לא עושים אותם, רק בגלל שהם נראים טיפשיים וילדותיים. חבל שהייתי צריך להגיע עד הודו, בשביל להבין את זה.
אני גם חייב לספר לך יומן על סיטואציה מציקה, שהעלתה בי תובנה מציקה: בטיול היינו חמשה בנים ושתי בנות. היית חושב שאנחנו דהרנו והן דידו מאחורינו, אבל למרבה האירוניה, הן דהרו כמו בסרטים הרומנטיים, נעלמות באחו הפתוח, ואנחנו מצאנו את עצמנו, חמשה גברים, צועקים ומשתוללים, על סוסים שמתקדמים בקצב איטי יותר מאשר הסרט ׳הטוב הרע והמכוער׳. הבנתי שלהיות גבר זה דבר אחד, ולהיות גבר זה דבר אחר. זו תובנה מציקה, כי היא מסבכת אותך ביכולת ההגדרה של השאלה ההיסטורית - ׳מיהו גבר׳.
באמצע הדרך, תוך כדי שאנחנו מקללים את הסוסים בכל קללה שכתובה בתורה, בחור אחד נפל מהסוס, יצא לו המרפק מהמפרק. הוא שכב על הדשא וצעק בקולי קולות, הלילה כבר התחיל לרדת והיינו במרחק גדול מהכפר. היו כאלו שאמרו שצריך מסוק, אבל בכל האזור אין קליטה אז הם חזרו על הסוסים, והשאר נשארו לשמור עליו. בסוף סחבנו אותו על סוס בחזרה עם פנסים, 11 קילומטר, הליכה של חמש שעות. כשהגענו ממש ליד הכפר ״פתאום״ כולם יצאו לעזור. אני מת מעייפות, נדבר.
27 באוגוסט; היי יומני היקר! היום פגשתי עוד אחד שכותב יומן. הוא הראה לי כמה דברים אישיים שהוא כתב. למעשה אני הרבה יותר אוהב לקרוא דברים אישיים כשאין לי רשות לקרוא אותם, מכיוון שעצם הרשות הופכת אותם אוטומטית לפחות אישיים. אנשים חושבים שאם יקראו את עמקי מחשבתם, הם יהיו גלויים לכולם. הם מסתכלים על המחשבות שלהם ועל עצמם, כאילו הם מקשה אחת. אבל האמת היא, שהם יוצרי המחשבות, לא המחשבות בעצמם.
כשהייתי קטן הייתי מתגנב לפעמים אל החדר של ההורים. ושם, ארונות היו נפתחים, מגירות הוזזו ממקומן, לא היה חפץ שלא בדקתי מכל הכיוונים, מכתבים שנשלחו, וסתם גרביים בלי זוג. מה חיפשתי בדיוק? עד היום אינני יודע, אולי את תעודת האימוץ שלי, ואולי סתם ניסיתי להוכיח לעצמי משהו, ממש כמו עכשיו, לעולם לא אדע. אחרי שנים, כשדיברתי עם אבא שלי על זה, הוא חייך את החיוך שגם אני מחייך בפעמים מאוד מסויימות ואמר, ״ידענו. מה שלא רצינו שתראה, לא היה שם״.
עכשיו יומני, אני רק מחכה לבן שלי, שיבוא ויאמר לי, ראיתי מה כתבת פעם! ואני אחייך חיוך גדול ויאמר לו, את אותו המשפט שאבא שלי לימד אותי. תודה אבא, ותודה יומן, בזכותכם מישהו אחד יקרא את מה שיש לי לומר.
