יום ראשון, 27 באוקטובר 2013

״מהפכת שעון החורף״

אין ספק שזהו רגע מכונן. לא סתם רגע כמו הרגע שלפניו, בכלל לא. הרגע שלפניו מלא בריחות קפיטליסטים סרוחים, שממלאים כמעט כל חלקה טובה בגלובוס. הרגע שלפניו עסוק כולו בלרוץ את ריצת האמוק, שהרגע שלפניו אף הוא רץ. הרגע לפניו אפוף כולו בשיעמום הנורא שמאפיין את שנות האלפיים, הוי אומר, שיר התקווה - יאוש האייפון - יאוש התקווה - שיר האייפון. לרגע שלפניו יש את אותו פרצוף רציני שאנשים רציניים מנסים ללבוש, בשביל להראות שהם רציניים. את אותו פרצוף שאנשים רציניים החליטו שזהו ״פרצוף רציני״. אין ספק, לרגע הזה יש משהו מיוחד שאין ברגעים האחרים.

הרגע הזה הוא מרידה בכל הערכים שהכרנו, הוא אנטי תזה לכל המציאות של זמן. לכל המציאות של המושג רצינות.

המערב החליט לקדש את הכסף, ולכן המציא משפט מחץ - ״טיים איז מאני״. המזרח החליט לקדש את הלוגיקה, וקבע שכלית, שהמשפט הנכון הוא - ״טיים איז טיים״.

זו הסיבה שישנו תסכול גדול בחזרה מהמזרח לישראל. הפילוסופיה העמוקה או אפילו הרעיון הלוגי, שטוענים לבטלה ולחוסר עשיה, לא תופס בארץ ישראל. כאן יש איזו אקסיומה מוזרה, שצריך לפעול בכל רגע נתון. ׳זמן קיים רק בשביל לנצל אותו׳.

כתוצאה מהתפיסות השונות, כשאתה לא עושה כלום בהודו, אתה פילוסוף הרואי, וכשאתה לא עושה כלום בארץ אתה סתם בטלן מצוי

לכן הרגע הזה נורא חשוב לכל מי שחזר עכשיו מהמזרח, או אפילו לכל מי שמנסה להלחם נגד הממסד, בעד ״לגליזציה של הזמן.״

המשמעות של הזזת השעון לאחור היא למעשה ה׳פרידום אוף טיים׳, או במילים פשוטות יותר, להמון העם הנבער - ׳אל תלחיץ׳. ברגע שנתנו את האופציה להחזיר את הזמן בזמן, אין שום דבר שכובל אותנו יותר. שרשראות הברזל האימתניות של המודרנה הותרו, אנחנו כבר לא חייבים שום דבר לזמן. זה בדיוק מה שכל כך אהבתי במזרח, הם עברו את השלב הראשון, הם לא צריכים שעון בשביל לשחק בזמן, הם חופשיים ופילוסופים מבלי לעשות כלום.

אני זוכר שכשהייתי צעיר ורציתי ללכת לחבר, אמא שלי הייתה מזהירה אותי באלף הזהרות, שלא אחזור אחרי השעה שבע. כבר אז השתמשתי בשיטת שעון החורף כמה וכמה פעמים, וכשהייתי חוזר באחת עשרה בלילה ואמא כבר עמדה בהיכון ליד הדלת, מוכנה להרביץ בי כיד השם הטובה עליה, הייתי מראה לה שהשעה בדיוק שבע. במשך שנתיים חזרתי הבייתה בשעות לא שעות, עד שהיא החרימה לי את השעון.

לא נרפה ולא נעצור! כל עוד עומדת להתרחש ״לגליזציית עשב לא מצוי״, נעמוד על כך שתתרחש באופן קבוע גם ״לגליזציית זמן״, שניהם הולכים ביחד.

יום חמישי, 17 באוקטובר 2013

״מיומנו של חנון״ - יומן אישי (יומן מסע פרק - 15)


1 באוגוסט; יומני היקר, אנחנו יוצאים היום לאזור ללא קליטה. אני פוחד. תבין, לא עברתי חוויה כזאת מאז שהממציא הגדול המציא את הקליטה. בכל אופן אני עדיין משחק אותה, כאילו אני שמח להתנתק מהעולם. אין מה לעשות, ככה זה בהודו, כולם אומרים שהם רוצים להתנתק, ואח״כ כולם נפגשים שוב בקפה אינטרנט. טוב, מאוחר, נדבר בקרוב מתי שיצא, אני חייב לזוז.

5 באוגוסט; יומני היקר, התגעגעתי! כל כך הרבה פעמים, אני מרגיש שאני צריך להיות עם עצמי לבד, ובלי אינטרנט אי אפשר לעשות את זה. שומע, ישנו אתמול בלילה באיזה כפר מוסלמי ולקחו לנו על החדר המון כסף, ועכשיו אני כועס. הייתי שמח לא לכעוס, כי כעס הוא סבל, והמטרה שלנו היא לברוח מהסבל, אבל אני ממש נהנה עכשיו לכעוס, הכעס הזה גורם לי לרצון עז לצאת בריקוד, ולכן ייתכן שאם אני נהנה מהסבל אז אני לא צריך לברוח ממנו. טוב נראה לי שחפרתי לך, נדבר מחר.

6 באוגוסט; יומני היקר! הגענו לגן עדן בלי שום ספק. קוראים לכפר ״ארו״, הוא איפשהו בקשמיר. יש פה כמה חבר׳ה שאומרים שצריך להוסיף את זה בג׳י פי אס, אבל אני חושב שכל מקום הוא גן עדן עד שמגיעים אנשים. תראה מה קרה לגן עדן כשחווה נכנסה לשם, לכן נראה לי שגן עדן הוא מושג יחסי - תלוי כמות. חוצמזה יש כאן המון זבובים מעצבנים, מה שגרם לי לחשוב שאם בגן עדן ישנם זבובים, מוכרח שבגהינום ישנן גלידות. ימים יגידו. לילה טוב.

10 באוגוסט; וואו כמה חיכיתי לכתוב לך יומני! רק עכשיו חזרנו מרכיבה על סוסים. בהתחלה הכל היה ממש מושלם, השדות הירוקים, הנוף המדהים. הייתי יכול להרגיש כמו קאובוי, אם רק היו לנו סוסים רציניים ולא פוני, אבל צעקתי כל הזמן, ולכן הרגשתי כמו איזו דמות בספרים של קארל מאי. אני יודע שזה נשמע ילדותי, ובכל זאת זה היה משעשע. נראה לי שיש הרבה דברים שהיו מוסיפים לנו המון בחיים, ואנחנו לא עושים אותם, רק בגלל שהם נראים טיפשיים וילדותיים. חבל שהייתי צריך להגיע עד הודו, בשביל להבין את זה.

אני גם חייב לספר לך יומן על סיטואציה מציקה, שהעלתה בי תובנה מציקה: בטיול היינו חמשה בנים ושתי בנות. היית חושב שאנחנו דהרנו והן דידו מאחורינו, אבל למרבה האירוניה, הן דהרו כמו בסרטים הרומנטיים, נעלמות באחו הפתוח, ואנחנו מצאנו את עצמנו, חמשה גברים, צועקים ומשתוללים, על סוסים שמתקדמים בקצב איטי יותר מאשר הסרט ׳הטוב הרע והמכוער׳. הבנתי שלהיות גבר זה דבר אחד, ולהיות גבר זה דבר אחר. זו תובנה מציקה, כי היא מסבכת אותך ביכולת ההגדרה של השאלה ההיסטורית - ׳מיהו גבר׳.

באמצע הדרך, תוך כדי שאנחנו מקללים את הסוסים בכל קללה שכתובה בתורה, בחור אחד נפל מהסוס, יצא לו המרפק מהמפרק. הוא שכב על הדשא וצעק בקולי קולות, הלילה כבר התחיל לרדת והיינו במרחק גדול מהכפר. היו כאלו שאמרו שצריך מסוק, אבל בכל האזור אין קליטה אז הם חזרו על הסוסים, והשאר נשארו לשמור עליו. בסוף סחבנו אותו על סוס בחזרה עם פנסים, 11 קילומטר, הליכה של חמש שעות. כשהגענו ממש ליד הכפר ״פתאום״ כולם יצאו לעזור. אני מת מעייפות, נדבר.

27 באוגוסט; היי יומני היקר! היום פגשתי עוד אחד שכותב יומן. הוא הראה לי כמה דברים אישיים שהוא כתב. למעשה אני הרבה יותר אוהב לקרוא דברים אישיים כשאין לי רשות לקרוא אותם, מכיוון שעצם הרשות הופכת אותם אוטומטית לפחות אישיים. אנשים חושבים שאם יקראו את עמקי מחשבתם, הם יהיו גלויים לכולם. הם מסתכלים על המחשבות שלהם ועל עצמם, כאילו הם מקשה אחת. אבל האמת היא, שהם יוצרי המחשבות, לא המחשבות בעצמם.

כשהייתי קטן הייתי מתגנב לפעמים אל החדר של ההורים. ושם, ארונות היו נפתחים, מגירות הוזזו ממקומן, לא היה חפץ שלא בדקתי מכל הכיוונים, מכתבים שנשלחו, וסתם גרביים בלי זוג. מה חיפשתי בדיוק? עד היום אינני יודע, אולי את תעודת האימוץ שלי, ואולי סתם ניסיתי להוכיח לעצמי משהו, ממש כמו עכשיו, לעולם לא אדע. אחרי שנים, כשדיברתי עם אבא שלי על זה, הוא חייך את החיוך שגם אני מחייך בפעמים מאוד מסויימות ואמר, ״ידענו. מה שלא רצינו שתראה, לא היה שם״.

עכשיו יומני, אני רק מחכה לבן שלי, שיבוא ויאמר לי, ראיתי מה כתבת פעם! ואני אחייך חיוך גדול ויאמר לו, את אותו המשפט שאבא שלי לימד אותי. תודה אבא, ותודה יומן, בזכותכם מישהו אחד יקרא את מה שיש לי לומר.

יום שלישי, 8 באוקטובר 2013

״צ׳לו הודו״ (יומן מסע פרק - 14)

דלהי, הודו.

הרגע שכל כך פחדתי ממנו עומד לבוא. בלי להתריע בכלל. בלי רגש. רגע רגיל כמו כל רגע. כמעט בלי משמעות לכשעצמו.

הבודהיזם מנסה לברוח מהסבל, להתעלם ממנו, להתגבר עליו, אך למעשה הבודהיזם הוא היחיד שהצליח לחדור עמוק אל תוך קרביו של אותו ״סבל״, ובכל רגע פנוי של אושר הוא מסובב את פניו ושואל בפרצוף חמוץ, איך אני יכול להנות עכשיו? הלא כשההנאה תגמר אני אסבול. וכך מצליח ה׳בודאי׳ לסבול לנצח, לגרום להנאה להפוך לסבל נעלה, אותו הסבל ממנו הוא בורח - שאליו הוא בורח. גם כשהכל רגיל ומשעמם, כשנראה שהכל ימשיך להיות רגיל ומשעמם, גם אז יאמר הבודאי לעצמו - ״לו הייתי נהנה עכשיו אח״כ הייתי סובל״ וכך, תוך כדי דיבור הוא שב לסבול, וממילא ממשיך לנסות לנצח את הסבל, איך? על ידי הסבל. גאוני עד כדי כאב.

אני לא ׳בודאי׳, וקרוב לוודאי שגם לא אהיה אי פעם. אני לא אוהב את איך שהוא (בודהה) מתלבש, אני לא אוהב לדבר על סבל, ואני לא הטיפוס שסובל אם הוא לא סובל, וסובל אם הוא נהנה, אני פשוט מישהו אחר, תמיד אהיה.

ואחרי כל זה, מהרגע הראשון שהגעתי להודו, וראיתי את אותם פרצופים מכווצים בצער, שמנסים לתפוס עוד איזו ״שאכטה״ לפני החזרה לארץ, זה היה תקוע לי בראש, ׳עוד מעט אני חוזר׳.

היום הזה הגיע מהר, ממש מהר. אנשים אומרים שאם אתה ׳עושה דברים׳ ולא מתבטל הזמן עובר מהר, אז התבטלתי בהודו המון, כמה שרק יכולתי, ובכל זאת זה הגיע הרבה יותר ממה שחשבתי.

יושב ב׳הארי ראמה׳ בדלהי, אותו גסט האוס שישבתי בו לפני חמשה חודשים, כשהייתי טירון לגמרי, ומנסה לסדר את המחשבות. ׳איך זה יהיה לחזור׳? איך זה יהיה לעזוב? נזכרתי בסיטואציות המצחיקות, כשהייתי פונה להודים ברחוב ושואל אותם ברצינות תהומית ״למה אתה כל כך רציני?״ והם, ברצינות של ממש, עם פרצוף נבהל, היו מנסים להסביר לי ולשכנע אותי שהם לא רציניים, או כמו שהם אומרים ״נו סיריאס״. אי אפשר לדמיין סיטואציה כזאת בישראל, רק בהודו יכולים לקדש את ׳אי הרצינות׳, וברציניות מוחלטת.

נזכרתי בסיטואציה אחרת. אני יושב באמצע הרחוב ומנגן בגיטרה. ומאות הודים היו נעצרים מעשיית הכלום שלהם, ומסתכלים במבטים מלאי הערצה. ואני הייתי ממשיך לנגן כאילו לא שמתי לב בכלל, כשבתוך תוכי היו עולים זכרונות רבים, אחרים, איך התיישבתי וניגנתי באילת ובעוד מקומות, ורק ילדה קטנה ומשועממת עצרה לרגע, והמשיכה ללכת כשגיחוך קטן מבצבץ על פניה.

נזכרתי בהתמקחות אחת שלקחה שעה וחצי, כשכל הוויכוח היה על שקל שמונים, ובסוף הלכתי משם בלי מושא הוויכוח, (שעלה בלי הנחה תשעה שקלים או בעברית 170 רופה). ואי שם בפנים עלו לי זכרונות, על מוכר עצבני בישראל, שזרק אותי מהחנות, אחרי שביקשתי הנחה של חמש שקל.

הייתי יכול להמשיך ולהזכר בדברים, הייתי יכול לשבת כך עוד חצי שנה. ואז נזכרתי שאחרי הכל, אחרי כל הזכרונות וההשוואות, אלו שאפשר לצחוק מהם, ואלו שאפשר לכעוס מהם, אני עדיין חוזר ל׳ארץ ישראל׳ - לארץ שלי. למדינה שיצאתי ממנה רק בשביל לחזור חזק יותר. שיצאתי ממנה בשביל לחזור ולספר לחברים סיפורים על מה קורה במקום אחר. שיצאתי ממנה בשביל לחזור ולהתגעגע למקום אחר - מקום ששוב אני יוכל לכתוב בו שאני חוזר לארץ שלי, ולהיות גאה בזה שאני חוזר.

צ׳לו הודו.
צ׳לו ישראל.
צ׳לו הודו.