״קניות לחג״

לא קל לצאת לקניות בערב חג, קשה עוד יותר כשאין הפרוטה מצויה ברווח בכיס, ובכלל קשה לקיים ״טקס״ קניות בארץ היפה שיש לנו. אבל אם קרעו לנו את ים סוף בזמנו, מי אנחנו שנאמר מה קשה ומה לא.


נכנסתי לחנות נעליים. בצד שמאל עמד בחור וניסה את כוחו במדידת זוגות שונים תוך כדי שהוא שואל על הא ועל דא, שיחה רגילה שבין קונה למוכר. עמדתי והקשבתי, שיחות מסוג שכזה תמיד הפתיעו אותי, הן מצד המוכר הן מצד הקונה, בשיחות כאלו תמיד הסתדרו פרדוקסים לא פתורים. הקונה טוען ״לוחץ לי״ המוכר מסביר שהנעל מתרחבת. קונה אחר טוען שהנעל גדולה מידי, המוכר מסביר מיד שתוך שבוע הנעל מסתדרת על הרגל. הקונה מדדה עם הנעל כתרנגולת והמוכר אומר לו שזו צורת ההליכה עם נעליים שכאלו. ועל אף התשובות הללו, תמיד הלקוחות יצאו עם שקיות מלאות בזוועות שונות ומשונות, ממש נעלי המלך החדשות.

הייתי רוצה להמשיך ולהקשיב אבל המוכר התחיל לכעוס, וצעק על הקונה ״אין הנחות היום״, הקונה המסכן ביקש הנחה שוב, כולו אומר תחנונים, אך לשווא. בשלב הזה המוכר נשף אש כשירה מפיו את המילים ״לך מפה, צא מהחנות״. הלקוח המאוים הפטיר ביאוש ״אם זה השירות כאן, אני לא רוצה לקנות״ ויצא מהמפתן חפוי ראש. המוכר התקרב אלי כשפניו אדומות עדיין, מה בשבילך הוא שאל, לא עניתי, ברחתי החוצה, כשבשתי ידיי הנעליים הישנות. כמעט ויכולתי להשבע ששמעתי אותו מצטט אחרי במדויק את דקארט ״אם אני צורח משמע יש לי חנות״.

אחרי שהתאוששתי עצרתי בחנות של יין, ״הגפן״ - לאנשים שיודעים להעריך גפנים. חנות חדשה ונוצצת, ל״חברה הגבוהה״. הסתובבתי רגוע בין המדפים מחפש כמה בקבוקים נאים לחג, זכרוני נודד לבציר ישן וטוב, לטעמו ה״עגול״ של יין יקר שטעמתי פעם, וכך, תוך כדי מחשבות אני שולח את ידי לשלוף בקבוק שנראה לי משובח. ״תפסיק להסתובב כאן, וצא מהחנות״ שמעתי צעקה. לרגע חשבתי שטראומת חנות הנעליים שבה אלי, הלא אנשים ״אינטלקטואלים״ מסתובבים בחנויות של יין, ולאנשים כאלו ישנה שפה גבוהה, אך לא, מנהל המקום גבוה ומאיים התנשא מעלי בפרצוף מרושע ושוב נבח ״אל תקנה פה״. חיפשתי את הנעליים בשביל לברוח ונזכרתי שאני בכלל בחנות של יין. הפטרתי ביאוש ״אם זה השירות כאן אני לא רוצה לקנות״ ויצאתי. מזל שלמדתי מוקדם יותר איך לומר את המשפט.

עכשיו אין נעליים, אין יין, ואין עוד הרבה דברים שרציתי לקנות, אבל לפחות יש לי יכולת לממן שתי פגישות אצל פסיכולוג, בתקווה שגם הוא לא יגרש אותי.


(אחרי שכתבתי את הפוסט נזכרתי, שהפעם הראשונה ששמעתי את זעקת ״צא מכאן״ הייתה כשנולדתי, שם גם לא הייתה לי אפשרות לברוח. ייתכן מאוד שכולם כאן בארץ נושאים טראומה דומה)

״התרגשות מיותרת״

אני מעריץ גדול של ארצות הברית בכל רמ״ח איברי. איך אפשר שלא, הם הכי טובים בכל דבר. מי נחת ראשון על הירח - האמריקאים, מי גילה שברק הוא בעצם חשמל - בנג׳מין פרנקלין, מי ניצח את היטלר - ארה״ב, מי פתח את ״פלייבוי״ - אמריקאי, איפה אפשר לחפור זהב ברחוב - בקליפורניה. אני אוכל דווקא חמאת בוטנים ״סקיפי״. אחרי כל זה אני יכול לומר כמעט בבטחה ״אני אמריקאי״. הבעיה היחידה שלי היא שלא מאשרים לי וויזה, אולי בגלל שמעולם לא שיחקתי כדורסל. אומרים שכולם שם שחקנים מעולים...

אבל האמת היא שעם כל זה אינני מתרגש שפרסו שוב את השטיח האדום, יותר מידי אנשים דרכו עליו ואדמימותו דהתה. לא הייתי מנופף איתו אל מול שור זועם, הלה היה חושב זאת למהתלה וחיי היו בסכנה. רק בני אדם עדיין מתרגשים כשזכרון הצבע האדום עולה במחשבתם, או נדרך תחת כפות רגליהם.

האמת היא שכשהבנתי שרק אלף ישראלים ״יזכו״ לשבת ולהקשיב ללא חוצץ לאדון אובמה בבנייני האומה, הפסקתי להתרגש, והלכתי מיד לקנות כרטיס לוטו, בו הסיכוי לזכות גדול יותר, ולא זכיתי.

מעולם לא הייתי בקהילת חובבי ה״הפגנות״, לא כשהן בעד הדת ואף לא כשהן נגדה. ידי חלשות מידי בשביל להניף אל על שלטים גדולים של פולארד, ואף ידיים חזקות משלי כבר התייאשו אחרי שנים של תקווה. ממילא שבוע עמוס בהפגנות לעייפה לא הופך אותי לאדם עסוק יותר, במיוחד כשהכבישים כולם סגורים.

היו זמנים שהמלכים נהגו להתהלך בארץ וכל העם היו יוצאים לקראתם להריע. ישנם סיפורים על בן כפר מסכן שצעק בכל כוחו ״יחי המלך״ ובזכות הצעקה עלה לגדולה. היום הכל השתנה, חייבים לכל הפחות לזכות בתחרות מלכת היופי בשביל זה, ובינינו, אין לנו סיכוי.

הגיע הזמן להפסיק לרעוד מהתרגשות חסרת פרופורציות, נשיא הולך ונשיא בא והארץ לעולם עומדת, השמש תזרח שוב ממזרח ושקיעתה במערב לעת ערב מוכרחת. הלילות הצוננים שהגיעו ימשיכו להקפיא אותנו, פולארד ישאר באותו הכלא בו הוא נמק עד היום, ואוניברסיטת אריאל תשאר מכללה, אל תצפו לשום דבר, בקושי יש כאן ממשלה.

הדבר היחיד שגורם לי להתרגש כל כך מבואו של הנשיא ״ירום הודו״ הוא שאוכל לרכב על האופנוע בלי קסדה ובלי חשש, כל השוטרים עסוקים מידי עכשיו.

״המדריך למלשין״

״אל תאמר לכשאפנה אלשין שמא לא תפנה״ (אבות ב ד)

קשה ברגע אחד להפוך למלשן, קשה לזרוק חברים לתוך האש, וקשה להסתובב כל היום ולהציץ פנימה אל בתים של אנשים, עדיף לשכב במיטה ולשחק סוליטייר במחשב. אבל כשמכת מדינה כמו העלמת מיסים משתוללת, אי אפשר לעמוד מנגד. פילוסופיית המלשן היא הכרחית בשביל שתוכל לישון טוב בלילה מבלי לחלום איך בעולם אחר חברים שלך מלשינים עלייך. ברגעים של מצפון תמיד תוכל להתנחם בכך שאינך פקח חניה, אותו זן חסר לב שרק ממתין ״לדפוק״ דו״ח לעובר אורח מסכן, אתה לעומתו מתקן את המדינה.

הכן את עצמך נפשית, עמוד מול מראה וחזור שוב ושוב על המנטרה ״אני בן אדם טוב״, אל תתן לעובדות לבלבל אותך, גם לא לאותם אנשים פרימיטיביים שעינם רעה על מלשינים.

אתה מוכן? אם כן צא לדרך!

השתדל להשאר חבוי בין הצללים, אובייקט ההלשנה לא אמור לדעת שאתה קיים, שים משקפי שמש ותנסה לרחרח, טוב תמיד לקרוא איזה סיפור קצר של ארתור קונן דויל לפני היציאה לפעולה, כך חושיך יתחדדו ותוכל לתת את הדעת על פרטים קטנים, ממש כמו שרלוק הולמס.

אל תלשין על השכן שבדלת ליד, נכון שברשות המסים נותנים עשרים אחוז מהקנס למלשין, מה שיהפוך אותך למלך ליום אחד, אבל בל תשכח שהשכן המסכן יהיה חייב להשלים הכנסה בדרך כלשהי, ואתה מעלים המיסים הקרוב ביותר אליו.

אל תלשין על חבר שמכר לך אצבע חשיש או כמה ונראה לך שהוא מ״המעלימים״. בסוג עסקים שכאלו לא נהוג לתת קבלה ולא נהוג לשלם מס. במקרה שהחלטת בכל אופן ללכת ולהלשין, חיללת את ה׳ ועברת על ״חוק שימור החשיש״ חוק המגן גם על החומר וגם על המוכר.

אל תתחבר, לא לרשע, לא לשכנו ואף לא לצדיק, כל אחד מהם הוא ״מעלים מיסים פוטנציאלי״ ותמיד קל יותר להלשין על סתם אנשים מאשר על חברים. אם בכל זאת יש לך צורך נפשי בחיבור, עשה זאת עם הצדיק, השמועות אומרות ש״צדיקים״ מעלימי מיסים גדולים הם.

השכנה שגרה בבניין ממול קנתה פתאום שמפו יקר במיוחד, מוזר! הגיע הזמן להשתמש בצורה מוסרית יותר במשקפת שקנית לפני שנתיים. תבצע עיקוב לתוך המקלחת ותשווה מחירים. לפעמים המסמכים הכי חשובים נמצאים דווקא בחדר הזה.

אל תצפה שיענו לך מיד כשתתקשר אל ״קו הצדק״, משך ההמתנה ארוך, ישנם אנשים איכותיים רבים בחוץ, ומטרתם היחידה בחיים היא להלשין, כך שישנו הכרח לקום מוקדם בבוקר. אם באותו היום תכננת להתקשר גם לשירות הלקוחות של אורג׳ לברר למה שוב גבו ממך סתם כסף בדיוק כמו שעשו לך בחודש שעבר, עדיף שתוותר על ההלשנה, קנה בקבוק קולה גדול וחבילת סיגריות ותקווה שעד שתסיים אותם אורנג׳ יענו. באם לאו, חזור על פעולת הקנייה והעישון עד שנציג יתפנה לשירותך. אם שבוע שלם עבר ועדיין לא ענו לך, אל תתאבד, הם באים לבקר גם בקבר, עם חשבונית והוצאה לפועל.

רכבים נוצצים בעלי חלונות שחורים אינם ערובה למעלים מיסים אימתני, ייתכן שהם שייכים למנהלים בכירים ברשות המסים, לא כדאי להתחיל עם אנשים מהסוג הזה, גם לא כשהם מעלימים מס ועוד שטויות מסוג שכזה.

מלשינים וותיקים מעדיפים להתעסק עם עסקים גדולים, שם הכסף גדול יותר, מצד שני עסקים קטנים נזהרים פחות, על כן המלצת המדריך היא להתמקד דווקא בהם, בצורה כזאת שתוכל לנצל את
הזמן ולהלשין על שניים.

תדאג שמלשנים אחרים לא יעקבו אחריך, שמור מרחק סביר מכל האנשים שהכרת עד היום (אם בכלל). בצורה האבסורדית שהמדינה מתנהלת היום, כל אחד יכול להלשין, ותכלס׳ אם תשלם מיסים אין סיכוי שתצליח להסתדר כאן במדינה.

״מדינת מלשינון״

זמן לבישת צעיפים בעיצומו של קיץ בא לעולם, עת מלחמת איש באחיו ומלחמת אחים בשכנים ובאחי השכנים באה, הגיעה השעה בה כל אדם פוחד מעצמו ומכל מראה שבה יכול הוא לראות את פניו.

עברה מזמן העת שישאל מכיר את מיודעו לשלום כשיזדמנו להם יחדיו, והברת ״להתראות״ אבדה לכשנפרדו, רק דממה מעיקה. הגיעו זמנים שבבית חתנות יאמרו האנשים ״הלוואי בשמחות, ואילו בבית האבל ילחש אדם למשנהו ״בקרוב אצלך״, כשדוק של שמחה לאיד מכסה את עיניו המכוסות למחצה.

הכל התחיל נובל, שחור דשא השכן מתחיל להעיק ולהציק, ואילו אנו בנינו גדר גבוהה ששכננו לא ידע לעולם שגדלים אצלנו גבעולים עבשים של דשא, אבוי לו לעץ פירות שצמח ועבר את גבול הגדר, כי אז יקוצץ מיד באימה וזעם המטגנים להם במחבת הפחד.

השכן שרק אתמול לווינו ממנו חלב כיד המלך וידו הייתה פתוחה ושוחקת, השכן שאמש עוד דפק דלתותינו וביקש הלוואה, ואנחנו לא קימצנו ונתננו בלב חפץ, אותו שכן התקין מנעולים חדשים, ועכשיו יושב ומרעד, עטוף בשמיכה עבה של חורף, וכך גם אנחנו. כל דפיקה הקפיצה את הלב, וסימנים של שבץ נראו בארץ.

עת הלשנת הכל על הכל הציפה את הארץ במין צונמי רצחני, עת הצצה אל מתחת חצאית השכנה. מלחמת אזרחים כוללת, בחסות ממשלה רבת כח.

עת האדם הבודד, עת קריאת ״אם אין הוא לי למה אני לו״ ולילות אפלים של ירח עצוב מלאי בכיות על עולם חדש, עולם בלי חברים ובלי כתף להשען, רק אידיאל אחד גדול, ״להציל את המדינה״ - ״להלשין״. אותה מדינה שהפכה את אזרחיה, חרב כנגד חנית, חבר על חברו וילדים על אבותיהם.

כל עוד מדינה עומדת על רגליה וצווחת בריש גלי, על גבי שלטי חוצות זוהרים סיסמאות אנטי חברתיות. כל זמן שמדינה חפצה בכסף אזרחיה יותר מבהם עצמם, לא נמצא בה תקווה, לא נוכל לראות תחת עצים רעננים ״זאב גר עם כבש״, תם עידן הכבשים, ועכשיו כולם זאביים יותר.

אל תתפלאו איך קבוצה מחרימה קבוצה אחרת ובאותו הזמן אנשי הקבוצה עצמה מחרימים איש את רעהו, כאן כולם נלחמים בכולם.

אל תתפלאו מה לוקח לראשי המדינה זמן רב כל כך להקים ממשלה, וכמה עשן סמיך יכול עוד לצאת משם, אלו אינם נבחרי ציבור אלא רועי זאבים.

אל תתפלאו יותר על כלום, הפליאה שייכת לעולם אחר, עולם טוב יותר.

״דיכאון שאחרי דירה״

ישנם מקומות חבויים, אפלוליים, ומלאי סוד. הם לא רשומים בטאבו, לא מופיעים על המפות, ואינם ידועים לאדם פשוט. בשביל להגיע אליהם צריך איש קשר רב עוצמה, כזה שמחליף כל יום טלפון, ואין אחד בעולם שיודע איך הוא נראה באמת. באותם מקומות אני גר עכשיו.

לא הייתי נסחף אם הייתי אומר שאת עסקאות הסמים הגדולות סוגרים במקומות כאלו. מבוך מסובך שכזה, עד שצריך מדריך בשביל להגיע לנקודה הנכונה. ירדנו שניים ומצאתי את עצמי פתאום לבד, שוב חוש הכיוון של אישתי שאיננו מפותח לוקח אותה למקומות לא טובים, הוא גרם לה לטעויות גדולות, כמו לפגוש אותי, וכמו עכשיו להעלם בגיא צלמוות ועוד. המשכתי ללכת, מגשש אחרי סימנים שיובילו אותי לתוך כוך הקבורה, מרחוק נדף ריח עז של טינופת וזוהמה שגרם לי לצהול, ״אם אני מריח ביוב משמע אני בדרך״ שיננתי לעצמי בראש, המשכיר הלא אמר לי במפורש, ״הדירה ליד הביוב״.

לא ממש מצאתי אור בקצה המנהרה, גם לא קיוויתי למצוא, אני הגעתי מהקצה ההוא ועכשיו אני בדרכי פנימה אל תוך ממלכת החושך. השכנים תלו שלט גדול ״נא לכבות את האור אחריך, שלא לעבור בבל תשחית ובגזל״, תכלס׳, אם היו נורות בשביל שאוכל לקרוא את השלט הייתי שותק אבל כשכל מה שמצאתי היו חוטי חשמל קרועים, לא יכולתי שלא לחוש איך השכנים מנסים לרקוד על הדם שלי, ומוטב בחושך. או שזה בכלל קוד למשהו גדול יותר, אולי איזו עסקה מפוקפקת, אולי.

שמעתי צעקות איומות מאי שם ורצתי כל עוד רוחי בי, דילגתי על ערימות אבק בתול, וצללתי במים מעופשים, עד שמצאתי את אישתי מקפצת באימת מוות בתוך מלכודת שעכברים הכינו בשביל ללכוד בני אדם. מסביבה עמדו כמה עכברושים שקועים בדיון סוער האם להטביע אותה כאן ועכשיו או פשוט לשחרר אותה רחוק וכך היא לא תחזור שוב, אחד אחר שובב שכזה הציע לבדוק כמה זמן היא יכולה לשרוד מתחת למים מבלי לנשום, עוד אחד, עכבר זקן וחשוב טען בלהט שהגיע הזמן להתנקם בבני האדם, וכולם הנהנו בראש להסכמה. ניהלתי מלחמה עקובה מדם, ועכשיו יש לנו מה לאכול לארוחת ערב. היא קצת נגעלה, אך הסברתי לה שקיימנו את מה שנאמר ״הבא להרגך השקם לאוכלו״ בהידור, ולפי ההלכה.

אשתי ההמומה עדיין לא אהבה את הרעיון שכל השלדים יושבים שם בחוסר מעש, ״אני לא אוהבת לראות אנשים שלא עושים כלום״ היא אמרה, ואני הרהרתי לעצמי שייתכן וישנה סיבה אחרת. חיברתי את העצמות אחד לשני ממש כמו פאזל ודחפתי כל אחד לקבר שלו, עכשיו גם יש לנו יותר מקום.

ישננו על הרצפה כי מי בכלל צריך מיטות, זו המצאה מודרנית דורסנית, שבכוונתה להרחיק את האדם מאמא אדמה. מה עוד שכאשר אין מיטה, הדרך הטובה ביותר לישון היא לשכב על האדמה, ובלי פילוסופיה מיותרת.

בילינו את כל הבוקר בחיפוש קדחתני אחרי שקע אחד בדירה, בסוף גילינו שהחביאו אותו מתחת לבלטות, אבל נשארנו שלווים, זה עוד פרט במשחק הזה שקוראים לו דירה, או בעצם, ״מקום מסתור״.

אין לנו קליטה, ועל אף ש״אין לאדם בעולמו אלא ד׳ אמות של קליטה״ הרגשנו חיים מתמיד, ממש כמו סוכני שב״כ בפעילות סודית, מנסים למגר את הרע מן העולם.

דיכאון, שמחה, בלבול, מאניה דיפרסיה, נירוונה ועוד כל מיני מילים דומות, אבל מה לא עושים בשביל לא לשלם ארנונה.

״דירה להשכיר״

השכן מלמעלה ממקם את מכונת הייבוש בחישוב זהיר באמצע הסלון, למה, לעולם לא אדע, גם את שמו לא ידעתי, עד שלא קנה את המכונה לא ידעתי שבכלל ישנו שכן שם מעלי, עד שלא קנה את המכונה לא ידעתי שמייצרים מכונות מרעישות כאלו, אולי בכלל הוא מרגל, מי יודע, מעולם לא ראיתי אותו.

אם רק הייתי חכם יותר, לו הייתי מתבונן, היו נשמעים באוזני הדפיקות כסימני מורס, לך מכאן הן אמרו, לך, לך, לך, לך, וכל דפיקה חמישית הוא הוסיף שאגה זועמת, במקצב קבוע, בין השעות שתיים לארבע בלילה, דווקא באמצע שהיינו יושבים לראות סרט, לא בחמש בבוקר כשכבר ישננו.

עכשיו הבית עומד להשכרה, עדיף לראות סרט במקום שקט יותר, וכי מה יש לו לאדם, אם לא קמצוץ של שקט בסוף היום.

הראשון מגיע, בודק, מרים את האסלה, מוריד, ויוצא אל הסלון. אין מזגן הוא שואל, חיפשתי יחד עימו, בארונות, במדפים, במקומות שהחבאתי את עציצוני הגראס, בבלטות, היכן שאם רק היה לי כסף הייתי מחביא. כנראה שאין אמרתי לו בפליאה, אחרי רגע של שקט עצוב הוספתי כאילו לא קרה כלום, גם לשכן למעלה אין. הוא הלך. לפחות מצאתי את ה״בוף״ שנעלם לפני שבועיים.

השני הגיע עם אשתו, סוקרים את הבית במבט חד, לרגע היה נראה כאילו הרהיטים התכווצו מפחד, איפה הגז שואלת הגברת בכעס, והמטבח נאחז חלחלה, אין גז אני עונה, אז איך מבשלים היא תמהה, ישבנו שעה ארוכה והסברתי לה את השיטה לחמם טונה, שמים טישו על השמן ומדליקים, אחרי שעה תקבלי טונה חמה, את הטישו השרוף שמים בזבל, טוב גם זבל אין, יש חלון, אני זורק בעיקר בלילה, כשכולם ישנים סיימתי. הם הלכו, לא מתאים להם. סתם ככה, האשה לא סובלת דגים, עכשיו גם אותי. לפחות לימדתי מישהו היום דבר חדש.

השלישי נכנס, דורך על המפתן ורוטן מיד, קר כאן לא, במבט מבין שכזה, אולי אפילו קצת מעצבן. רצתי מיד למדף והוצאתי מד חום, שלש עשרה נקודה ארבע, היה כתוב, ידעתי הוא אמר. רציתי לומר לו שבקיץ זה כמו מזגן אבל היינו בעיצומו של חורף, והגשמים נשמעו מבחוץ, קרים מתמיד,אז שתקתי. עשינו ביחד ריצה קלה להתחמם, כפיפות בטן ומתח רחב, אבל גם אחר כך נראה שהדעתן לא השתכנע, הוא רק חשב על החימום שבמכונית למטה. לפחות עשיתי את האימון היומי.

הרביעי אמר שיגיע בשעות הערב באזור שבע, אבל כשירדתי לקנות סיגריות חמש דקות לפני הזמן ראיתי אותו אצל השכנים ממול, גם הם משכירים, ויש להם פח זבל, מאז לא ראיתי אותו עד שמשאית ההובלה הגיעה, וסבלים העלו את כל הכבודה של האיש לדירה של השכנים.

החמישי הגיע וכבר בחדר מדרגות התחיל להתווכח על המחיר, לא רצה להכנס לראות, ניהלנו וויכוח מעניין, באמצע התברר שהוא בכלל לא מאמין בכח עליון, הלכנו למסעדה ביחד והוכחתי לו, ישבנו עוד כמה שעות והסברתי לו את כל העסק, ממש שכנעתי אותו, בסוף הוא טען שהמחיר של הדירה גבוה, ולא הצלחתי להסביר לו שלא הכל בחיים זה כסף, אז נפרדנו כידידים.

היה אחד, סטלן מצוי, אני לא רוצה לשכור, סתם ראיתי את המודעה אז קפצתי, תבין, אני סך הכל אוהב להכיר אנשים חדשים, הוא אמר. הוצאתי את הבוף שמצאתי, הוא הוציא את שלו ועשינו איזו שכטה, ישבנו בכיף עד שראיתי לחץ בפנים שלו, מצטער, אני חייב ללכת הוא התנצל, יש לי עוד שתי דירות לראות. היה נעים להכיר אותו.

השישי טעה בדרך, ממש אידיוט, הג׳י פי אס לקח אותו לשכונה ערבית, בהתחלה הוא היה נשמע בטלפון ממש בפחד, אבל אחרי כמה דק׳ הוא שלח הודעה שגם שם משכירים בתים, המחיר יותר זול, והשכנים חמדוללללילה, המילים האחרונות היו כתובות בערבית ולקח לי שעה לתרגם אותם בגוגל, אבל ״וואלה על הכיפאאק״ ״כולהו תמם״ עכשיו יש לי אוצר מילים גדול יותר, הגיע הזמן ללמד בבתי הספר בארץ ערבית.

האחרון שהגיע היה איש קשה, או שסתם התעייפתי מאנשים. שאל שאלות על כל מסמר, אז נכון שבשולחן חסרים מספר ברגים אבל תמיד אפשר לקנות, אז מה עם הדלת בשירותים קצת לא נסגרת, צריך לשייף וזהו, והמיטה, נכון שיש לה עקומה קלה ימינה, אבל להכל יש פתרון, באמת להכל. ״אסור להיות קטנוני״, אם אתה באמת רוצה את הדירה אתה חייב לחשוב עם ראש פתוח אמרתי לו, עכשיו אני במיון עם ראש פתוח ותחבושות, ההוא לא אהב את סגנון הדיבור.

יושב בבית עייף, השכנים מצד ימין ניתקו את האינטרנט ואין לי איך לפרסם, השכנים מלמעלה מפעילים מכונת יבוש ופן ביחד, אין טישו לבשל טונה, ואחרי הכל מה כבר ביקשתי, רק דירה להשכיר.