זכורני בימים של קיץ, תוך שהוא שואף ונושף היה אומר, מי יתן לי ימים של חורף,בעת שהכפור בחלונות ובני אדם נסים על נפשם מאימת ממטחי הגשם, אז אז וערב עלי עישוני מאוד מאוד.
וכך עברו להם חודשים של חום, חודשים של הפשלת בגדים וקירוב הדבר אצל מקררים ומזגנים למיניהם, שקעו להם שמשות רבות, ולילות חמסין החלו פוחתים. ניצני סתיו נראו בארץ ונפשו החלה צוהלת מפני הבאות. הזמן קרב ובא, עת של קור באה לארץ היה נותן פיו בשיר, מתי מעט יוכלו לומר כי המנגינה הייתה תמיד שווה, אך כולם העידו על אותם מילים, ששבו להם שוב ושוב בשיריו.
אנשים החלו לובשים אפודות, נחליאלים מעטים נראו כאן ושם, ואת המדרכות המלאות באנשים ששוטטו בליל, תפסו החושך והרוח.
מתי מעט נראו חומקים בצל הקרב, עטופים בבגדים עבים. מחישים את צעדיהם, פניהם קפואות, ומבטם אומר ענני.
פגשתיו בוקר סהרורי אחד, בעודי רץ לדרכי, ממהר מפני ממטר חולף. גם הוא ממהר ללכת, הגשם אינו פוסח מעל ראשי האנשים כולם. וכך שנינו רצים יחדיו, מה חדש הוא מוציא מפיו ביזע ואני נד בראשי לאות כי טוב. הגענו למחוז היעד, ידי נשלפת מן הכיס החם ופותחת את הדלת הקפואה, נותן לו להכנס ראשון. אל נא באפך ענה לי, חכה עמדי רגע או שניים, עדיין לא הפרחתי עננה של בוקר. לו יהי כדבריך עניתי רק תנאי אחד אצלי, אני בפנים ואתה בחוץ, תשובתי הייתה שלהבת קטנה המבעירה את אותו מקל קצר. מתי נוסעים לסיני הוא שואל ורק חסר רגש היה מחסיר את אותו רעד שבקולו, ידו האוחזת במקל קופצת, מכחילה, בקושי רב מכוון הוא אותה אל פיו. למה סיני הלא חורף עכשיו, אני משיב בשאלה, קשה פה בקור הזה עונה המעשן ומוליך שוב את ידו אל פיו, כשיתחמם נלך פטרתי את שאלתו ונבלעתי אל תוככי הבנין החם.
שבוע לאחר מכן התקשר אלי המעשן, אולי תקפוץ לתה של בין ערבים חנחן קולו, וודאי שאקפוץ, מזרע אצילים אנגלי אנוכי, ואין לך דבר טוב מתה של בין ערבים עניתי בהמייה.
ישובים אנו סביב שולחן נאה ולוגמים בניחותא מן התה המשובח, נהנים מטוב טעמנו במנעמי החיים. השיחה גולשת למקומות שונים עד שראיתי בעיניו של חברי את אות המצוקה, אישוניו גדלו וקטנו אל מול פני הנדהמים. ייתכן ובהלת הזהב לא נעלמה כליל מן העולם השיב אותי חברי לעולם מוכר, אנשים מחפשים מקום לחפש בו, המשיך בהרהור העמוק. יכולתי לענות דבר או שנים אך ראיתי כי מוחו נמצא הרחק אי שם, ידיו תפסו בעצבנות בכוס התה, עד כי יכולת לראות את נימי הדם נעצרים להם, עיניו שוטטו ממני והלאה אל מקום אחר, נסתר מעיני שלי, נלך ונוריד את הזבל קטע אותי שוב ידידי, ואני המכירו היטב ידעתי כי לא הזבל גורם אלא דבר אחר, מה עוד שמימי לא ראיתיו עד הנה משפיך לו זבל בחוצות.
לו יהי, ויהי. ירדנו אחר כבוד במדרגות מטות לנפול כחמשה קומות אימתניות, כשביד כל אחד מאיתנו שקית גדושה של זבל.
כשאך יצאנו את הדלת חברי המתנשף עצר לפתע, מה זה עצרת שאלתיו, עת עישון היא זו פטר אותי כלאחר יד. לא השבתי דבר, ידעתי כי אין דבר העומד בפני העישון, ואין רצון שיוכל לו. הרמתי את עיני אל השמים וראיתי את אותם עננה שחורה המאיימת להתבקע אי שם במרחבי הרקיע, הצצתי שנית על חברי והבנתי, נפל דבר. מצאנו מחסה תחת אחד העצים, אנו רועדים כעלה נידף והעץ רועד כעץ, אסיפה גדולה של רעידות. העץ נטף עלינו בטיפות גדולות, משל כעס כי הסתתרנו תחתיו והוא סופג הכל. כולם היו נגדנו, הרוח שרקה בעוז מאיימת נמרצות על המאחז החדש, והמעשן ומקלו בידו תפוסים אחד בחברו כביכול היו יכולים לעצור את הסופה כולה. הדבר היחיד שיכולתי לשמוח ממנו היה הזבל שעף לו בראשי חוצות וכמעט והפך לאנושי.
ראיתי שנגמרה לו הסיגריה, בא ונעלה שאגתי, מתמודד בלי הצלחה בקולות הזעם של הטבע. כמעט והתחלתי לרוץ, אל נא, קטע את רצף הבריחה חברי, הלא ראית את הנעשה, הרוח עישנה לה את שלי, מוכרח אני לאחת נוספת, אם לא ומתתי, מה עוד שאינני יודע מתי תבוא לה הבאה, שער בנפשך לירד ולעלות שוב חמש קומות, ראותי של מעשן הן וקשה עלי הריצה, עשה עימדי את חסדך האחרון, השאר כאן ונתמודד יחדיו בסערה. ״כאשר אבדתי אבדתי״, בגדיי כך או כך מלאו במים, ראשי נטף כאחד העננים, ואוזני כחולות כשמים של קיץ, מה שנותר לי לעשות כאן הוא חסד, נשארתי לעשן פסיבי.
היכן הזבל שאל כשגמר את הסיגריה, כנראה ששב אל הדירה עניתי, וכי חסר דעה הוא להשאר כאן תמהתי בזמן שניסיתי לייבש את פני הרטובים בחולצתי הרטובה, ללא יכולת.
שאבנו כח פנימי ומעדנו - רצנו אל דלת הכניסה, הוא הגיע ראשון, על ראותיו המעושנות. כשלתי אל הקומה הראשונה ושמעתי את דלתו נפתחת, וכשנפלתי פנימה אל דירתו, ומד הנשמה הראה כבר אפס, קידם את פני ידידי הצוהל, הכנתי לנו שני כוסות תה חדשות, אחרי הכל עברנו יום קשה אמר, גאה בעצמו.
שתיתי בכבדות את הכוס השניה, מנסה לחוש אם רק ידי השמאלית איננה מרגישה דבר או אף ידי הימנית, המלאכה הייתה קשה מחמת ששניהם שבקו חיים.
כשחברי החל לדבר שוב על הזבל אחרי חצי שעה, התחלתי לחשוד. וכשעיניו תפסו מבט מצועף, ומפיו נפלט המשפט "חייבים להוריד את הזבל", תפסתי את רגלי, וברחתי כל עוד רוחי בי, מעולם לא רצתי מהר יותר, ראיתי את חיי חולפים סביבי במהירות של אור, ובאותו הזמן לא ראיתי כלום, עד שהגעתי אל ביתי רטוב יגע ומפוחד. התקשרתי אל חברת הסלולר, ושיניתי את מספר הטלפון. מאותו היום החלפתי מסלול בדרכי בבוקר, אין סיכוי שאני פוגש אותו בחורף.
בקיץ אתקשר אל ידידי שוב, אחרי הכל תמיד תשאר בי אהבה לתה משובח של צהריים.
