התעוררתי הבוקר לתוך עולם חדש, אל תחשבו שפתאום אנשים הלכו על הידים ופרות אכלו בני אדם, לא במובן הזה, על כאלו דברים אני חולם בלילה, לא בבוקר.
תמיד הגדרתי את עצמי כאיש בין אנשים, נורמטיבי לחלוטין, במיוחד אם לא נזכיר את הרצון העז שלי לגדל זנב, הרצון הזה סודי, ולא סיפרתי עליו לאף אחד. החברים שלי הם מהסוג הרגיל, קונים במכולת ומשלמים, אחרי מקלחת הם מתייבשים, בקיצור כל העולם שלי פשוט, החשבונות שאני עושה לא באים מחמש יחידות במתמטיקה, רק אחד ועוד אחד, או כמה יעלו לי שתי פחיות בירה במבצע של סופרסל, חיים פשוטים של בני אדם רגילים.
אני מתעניין במה שאנשים סביבי מתעניינים, ברור שידעתי שביתר שמו שלט ענק וכולם דיברו על הגזענות שהייתה שם, אם כולם יודעים גם אני יודע, אל תהפכו אותי לשונה. גם את הניצחון המטורף של ביתר על אום אל פאחם ראיתי, כולם ראו. כל בוקר הייתי לוקח את העיתון איתי ביד ימין ודן עם החברים, מתי לדעתם אסאד יפול, ואם יהרגו אותו כמו את קדאפי. בבחירות תמיד צעקתי כמה הם מושחתים ולמה האחרים לא מתאימים. כולם לידי הלכו להצביע ללפיד, גם אני יצביע לפיד, אני כמו כולם, אל תגידו אחרת.
כך לפחות חשבתי עד היום בבוקר.
כולם חשבו כך.
כשקמתי הבוקר פתחתי את הפייס, אותו אתר שבו כולם יכולים להיות חברים שלך, המצאה היסטורית. רק תגיד מה אתה רוצה ותקח, חברים מדרום אמריקה, קח, בחורות מתאילנד, קח, איזה תייר שפעם הסברת לו איפה לרדת מהאוטובוס, קח, מצאת נזיר בודהיסטי שלא דיבר שבעים שנה עם אנשים ואתה רוצה להיות חבר שלו, קח. כל מי שרק תרצה שייך לך, והכל בחינם, כאילו המושג ״וקנה לך חבר״ איבד משמעות, ״הוסף חבר״ זה המושג החדשני, שלח לו בקשה והסתדרת.
יש לי מלא מלא חברים, ככל שיש לי יותר חברים אני מרגיש יותר בטוח, יותר מעורבב, אולי אפילו יותר נורמלי. אתמול כבר עקפתי את יעקב, חבר טוב שלי, עכשיו יש לי כבר שלושת אלפים חברים, הוא עדיין מדשדש איזה שלש מאות איש מתחת, כנראה בן אדם משעמם.
הדבר הראשון שאני עושה בבוקר, עוד לפני שהעין השמאלית שלי נפתחת, (לוקח לה יותר זמן), לפני הכל, עם עין אחת פתוחה, אני פותח את "ספר הפנים" לראות מה חדש אצל החברים הקרובים שלי. גם אם איזה חבר ישן בחדר שלי, אני יעדיף לבדוק מה הוא כתב במקום לדבר איתו, יכול להיות אפילו שהוא בדיוק כתב, "ישן אצל חבר שלי בירושלים״, אבל צריך לקרוא את זה מהמסך, ככה אנשים רגילים עושים היום.
פותח את המסך, ממצמץ בעינים כדי שאוכל לראות משהו, ואז אני רואה מה שהחברים כתבו, אחד אחד, פשוט כולם התייחסו אל זה, ממש כמו ההפצצה בנגסאקי, ההיא האטומית. עיגולים שחורים סחררו אותי, ירדתי בדף עוד לכיוון מטה, לנסות לתפוס מישהו שלא דיבר על זה אך לשווא, כולם כולם רק התפארו והיללו, נתנו ציונים, המון לייקים והמון תגובות.
היחס שלי לעצמי ירד באותו הרגע פלאים, איך יכולתי להיות סומא כזה, הסיפור הגדול הזה מסתובב אצל כולם, ורק אני ישן, לא הכרתי את התכנית ובוודאי של את הדמויות. הרגשתי כאילו אני לא מכיר את עצמי, ממש זר, ההוא שתמיד פחדתי ממנו ה״לא נורמלי״.
הייתי חייב לתקן את הטעות, מהר מהר, רק בשביל לחזור אל עצמי, בשביל לא לאבד את מה שאני.
בדקתי סטטוסים של אחרים, שקלתי מה הניסוח הכי טבעי ומקובל, וכתבתי גם אני:
״יששששש תום הוא הזוכה, היה מגיע לו לזכות, איזה כיף״!!!!
עכשיו גם אני מהחמישים ושתיים אחוז שצפו במאסטר שף, גם אני חלק מהטמטום הרגיל שמסתובב סביבי.
(״נקודה למחשבה״, לו תום היה רץ לכנסת, היו מטילים עליו להקים את הממשלה)
תמיד הגדרתי את עצמי כאיש בין אנשים, נורמטיבי לחלוטין, במיוחד אם לא נזכיר את הרצון העז שלי לגדל זנב, הרצון הזה סודי, ולא סיפרתי עליו לאף אחד. החברים שלי הם מהסוג הרגיל, קונים במכולת ומשלמים, אחרי מקלחת הם מתייבשים, בקיצור כל העולם שלי פשוט, החשבונות שאני עושה לא באים מחמש יחידות במתמטיקה, רק אחד ועוד אחד, או כמה יעלו לי שתי פחיות בירה במבצע של סופרסל, חיים פשוטים של בני אדם רגילים.
אני מתעניין במה שאנשים סביבי מתעניינים, ברור שידעתי שביתר שמו שלט ענק וכולם דיברו על הגזענות שהייתה שם, אם כולם יודעים גם אני יודע, אל תהפכו אותי לשונה. גם את הניצחון המטורף של ביתר על אום אל פאחם ראיתי, כולם ראו. כל בוקר הייתי לוקח את העיתון איתי ביד ימין ודן עם החברים, מתי לדעתם אסאד יפול, ואם יהרגו אותו כמו את קדאפי. בבחירות תמיד צעקתי כמה הם מושחתים ולמה האחרים לא מתאימים. כולם לידי הלכו להצביע ללפיד, גם אני יצביע לפיד, אני כמו כולם, אל תגידו אחרת.
כך לפחות חשבתי עד היום בבוקר.
כולם חשבו כך.
כשקמתי הבוקר פתחתי את הפייס, אותו אתר שבו כולם יכולים להיות חברים שלך, המצאה היסטורית. רק תגיד מה אתה רוצה ותקח, חברים מדרום אמריקה, קח, בחורות מתאילנד, קח, איזה תייר שפעם הסברת לו איפה לרדת מהאוטובוס, קח, מצאת נזיר בודהיסטי שלא דיבר שבעים שנה עם אנשים ואתה רוצה להיות חבר שלו, קח. כל מי שרק תרצה שייך לך, והכל בחינם, כאילו המושג ״וקנה לך חבר״ איבד משמעות, ״הוסף חבר״ זה המושג החדשני, שלח לו בקשה והסתדרת.
יש לי מלא מלא חברים, ככל שיש לי יותר חברים אני מרגיש יותר בטוח, יותר מעורבב, אולי אפילו יותר נורמלי. אתמול כבר עקפתי את יעקב, חבר טוב שלי, עכשיו יש לי כבר שלושת אלפים חברים, הוא עדיין מדשדש איזה שלש מאות איש מתחת, כנראה בן אדם משעמם.
הדבר הראשון שאני עושה בבוקר, עוד לפני שהעין השמאלית שלי נפתחת, (לוקח לה יותר זמן), לפני הכל, עם עין אחת פתוחה, אני פותח את "ספר הפנים" לראות מה חדש אצל החברים הקרובים שלי. גם אם איזה חבר ישן בחדר שלי, אני יעדיף לבדוק מה הוא כתב במקום לדבר איתו, יכול להיות אפילו שהוא בדיוק כתב, "ישן אצל חבר שלי בירושלים״, אבל צריך לקרוא את זה מהמסך, ככה אנשים רגילים עושים היום.
פותח את המסך, ממצמץ בעינים כדי שאוכל לראות משהו, ואז אני רואה מה שהחברים כתבו, אחד אחד, פשוט כולם התייחסו אל זה, ממש כמו ההפצצה בנגסאקי, ההיא האטומית. עיגולים שחורים סחררו אותי, ירדתי בדף עוד לכיוון מטה, לנסות לתפוס מישהו שלא דיבר על זה אך לשווא, כולם כולם רק התפארו והיללו, נתנו ציונים, המון לייקים והמון תגובות.
היחס שלי לעצמי ירד באותו הרגע פלאים, איך יכולתי להיות סומא כזה, הסיפור הגדול הזה מסתובב אצל כולם, ורק אני ישן, לא הכרתי את התכנית ובוודאי של את הדמויות. הרגשתי כאילו אני לא מכיר את עצמי, ממש זר, ההוא שתמיד פחדתי ממנו ה״לא נורמלי״.
הייתי חייב לתקן את הטעות, מהר מהר, רק בשביל לחזור אל עצמי, בשביל לא לאבד את מה שאני.
בדקתי סטטוסים של אחרים, שקלתי מה הניסוח הכי טבעי ומקובל, וכתבתי גם אני:
״יששששש תום הוא הזוכה, היה מגיע לו לזכות, איזה כיף״!!!!
עכשיו גם אני מהחמישים ושתיים אחוז שצפו במאסטר שף, גם אני חלק מהטמטום הרגיל שמסתובב סביבי.
(״נקודה למחשבה״, לו תום היה רץ לכנסת, היו מטילים עליו להקים את הממשלה)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה