״דם לציור״

אני זוכר את עצמי בגיל צעיר יותר אומר-שואל את אבא שלי, ״אם אני הייתי מחבל, הייתי שופך שמן על הכבישים, הייתי שוכר חדר במלון, ודרך החלון מבריח פנימה נשק״, אלו ועוד רעיונות מבעיתים נוספים היו מאפיינים אותי - צעיר שגדל בתוך תרבות ״מוטררת״. אבא שלי היה מקשיב ונד בראשו במעין סימן שמעולם לא עמדתי על טיבו, והיה שותק.

גדלתי עוד קצת, ראיתי איך גיבורי הוליווד מחסלים טירוריסטים על ימין ועל שמאל, ככה ששמשון התנכ״י איבד מעט מקסמו השובה, אחרי הכל, מה כל כך מיוחד בו, אם שחקן X קורע אריות ודובים תוך כדי שינה, ושחקן Y חוטף כדורים כמו ראספוטין וממשיך להלחם, וג׳ק באוור מציל שוב ושוב את אמריקה כמעט מבלי להניד עפעף (טוב, כמעט מבלי להניד עפעף). הכל היה נראה כל כך פשוט.

מאז גדלתי עוד קצת והחזון הילדותי התגשם - הטרור גם הוא גדל והפך לתרבותי ולאמנות מודרנית, כך שכבר לא צריך פצצות מתוחכמות בשביל לבצע פיגוע, לא צריך לכוון באדיקות דתית ״אללא הוא אכבר״ לפני קיום המצווה, והאמצעים כולם כשרים בשביל לצייר ציור חסר פנים בדיו של דם. כבר לא משנה מה ואיך, העיקר שיהיה ציור, ושיהיה בו כמה שיותר אדום.

הגיע הזמן להפסיק להיאנח על מותם בטרם עת של אנשים שדמם שימש כצבע לאותו ציור איום, ואח״כ לשתוק.

הגיע הזמן להתעורר מאותה היפנוזה משתקת שאותו ציור מצמית גורם לכל מי שמביט בו.

הגיע הזמן שנפסיק להתבונן סביבנו בפחד שמא איזה ״צייר״ או שניים נמצאים באזור, מחפשים חומרים אנושיים לציור חדש.

הגיע הזמן לומר דיי לחופש הציור.

הגיע הזמן לומר די לאמנות מודרנית של רצח.