״מוות בטוח״ (יומן מסע פרק - 16)

הן התחילו כמו שהן תמיד מתחילות - נקודות אדומות קטנות שכמעט ואי אפשר לראות. הן המשיכו כמו שהן תמיד ממשיכות - נקודות גדולות שכל אחד יכול לראות. ואז, כשהן הרגישו טוב ונוח, ה׳גרדת׳ התחילה.

מתעורר באמצע הלילה כשאני מתגרד אל תוך עצמי, יד מגרדת יד ורגל מגרדת רגל. ניסיתי להפסיק, לחכות אולי עוד רגע הגירוד יעבור - שום דבר, הגירוד רוצה שאני ימשיך ויגרד לנצח, ואי אפשר להתעלם ממנו - הוא מגרד.

הידיים כבר התעייפו, הרגליים התעייפו, ואני - הבעלים של אותן ידיים ורגליים כבר חצי מת.

בבוקר אני יוצא לכיוון המרפאה המקומית. משלם 100 רופי (5 שקל) בשביל לפגוש רופא, ויושב בחדרון קטן, עם עוד אנשים שנראים הרבה יותר מסכנים ממני.

וכך, תוך כדי שאני מחכה, אני מרגיש את המחנק באוויר, אני רואה את הלכלוך ואת הטלוויזיה הישנה, שחוזרת על אותה פרסומת כבר שעה, וכאילו אומרת, ״תראו משהו לפני שאתם מתים״, דווקא מתאים למקום.

נכנס אל הרופא, או בעצם אל הרופאים. יושבים חמשה רופאים בחדר גדול ומקבלים את כולם, רעש, אנדרלמוסיה, ואולי רופאים..

׳זו פטריה׳! הוא קובע אחרי הצצה של שניה, ומסיט את הנושא איכשהו לצבא. ׳היית בשלדג׳? הוא שואל, ׳לא׳ אני עונה, מביט עדיין בפצעים בדאגה. ׳הא! בשייטת׳! הוא מנסה, כאילו ישבנו לאיזו שיחה באיזו מסעדה.

יצאתי עם משחה נגד פטריות.

ארבעה ימים חלפו. אין סנטימטר שלא הוטבע שוב ושוב באותה משחה. הידים והעיניים עובדים במתכונת כפולה, גירוד - הסתכלות, מריחה - הסתכלות. המשחה נגמרת אך המנגינה נשארת, הכל אותו דבר.

שוב אני נכנס אל הרופא - רופא אחר, הקודם לא נמצא. הלכלוך והחושך לא השתנו. בפנים יש פחות אנשים, אלוהים כנראה לא כעס כל כך היום.

׳זו אלרגיה׳! הוא קובע אחרי שניה. לא פטריה? שאלתי בטון מתפלפל משהו. לא! הוא קובע שוב. קל לי להתווכח על אלוהים, על משמעות, ועל צמחונות, אך מה יכולתי לומר עכשיו לרופא?! ניסיתי לעורר אותו למציאות שלי, לשאול אולי בכל זאת, אך הוא לא הקשיב, יש עוד חולים שצריך לטפל בהם, ולא אכפת לו בכלל היכן שירתתי בצבא.

היה נדמה לי כאילו הוא אמר לאבא של ילד מסכן ששבר את הרגל שזו אלרגיה, אך העדפתי לחשוב שלא שמעתי, גם ככה החיים שלי עכשיו מסובכים מספיק.

הוא הזריק לי חומר מוזר, נתן לי כדורים, ואמר לי להפסיק להשתמש במשחה נגד פטריות.

עכשיו רק נשאר לי לדמיין את הרופא שכנראה אלך אליו בשבוע הבא, האם הוא מתעניין בצבא הישראלי? האם הוא יודע שיש אופציה לומר על כל תופעה שהיא אלרגיה או פטריה, או שאולי הוא בעל מעוף, ויסביר לי סוף סוף שאין תרופה ל׳אדומים האלו׳. ׳אתה תמות׳ הוא יגיד, ואחרי כ״כ הרבה סבל אני אדע - הנה רופא הודי אחד שמבין ולא מחרטט אותי.

(בתמונה למעלה שקיעה בעיר אודאיפור, כשאני עדיין חי)

״המדריך להומלס המתחיל״

לפני שנה יצאתי למסע ׳הומלסיות׳ שבה התבוננתי, למדתי, וחוויתי את כל מה שיכולתי ללמוד ולחוות במשך שבוע. הנה עיקרי הדברים;

״הומלס הוא אדם שיכול לחיות ללא אנשים, ויכול לחיות עם כולם״ - הומלס, אבי תנועת ההומלסיות, 1780.

א. קנה שק שינה. אל תבזבז עליו הרבה כסף, אבל אל תחסוך יותר מידי, אחרי הכל, ה׳מיטה הניידת׳ היא מעמודי התווך שבפילוסופיה ההומלסית, ובסופו של דבר, אתה היחיד שלא יישן כתוצאה משק שינה דפוק.

ב. דאג למקור מים בסביבה. נהר או מעיין יהיו הבחירה המוצלחת ביותר. אמנם ברז יכול אף הוא להתאים, אך אין ספק שברז יהיה הרבה פחות מקורי.

ג. דאג לאפשרות חימום למים. בכל שנה מתים עשרות של הומלסים מקור, ולכן אם אתה רוצה להתמיד בקטע של ההומלסיות, אתה חייב להתכונן בהתאם.

ד. הכר את האזור. זהו תנאי הכרחי בדרך להפוך להומלס מקצועי. וכמו שאמר אחד מגדולי הפילוסופיה ההומלסית; ״הומלס איננו אדם בלי בית, הומלס הוא אדם שכל הרחוב שייך לו״.

ה. הכר את הדמויות. זהו תנאי הכרחי בכדי לא להסתבך. תאר לך סיטואציה מאיימת כשבאיזה לילה חשוך אתה משתין על עץ, כשפתאום מגיע אחד מההומלסים הוותיקים, וטוען בתוקף שזהו העץ שלו - פה הוא משתין כבר שנים. במצב כזה אתה בבעיה גדולה, שמועות עוברות מהר, ומחר כולם ישתינו על העץ שלך. במצב הטוב אתה תברח, ותיטוש מאחוריך את העתיד המזהיר, במצב הרע לא תוכל להשתין יותר.

ו. הכר את המזג - אל תהיה סטלן. מספיק שעברו כמה ימים שלא בדקת מה יהיה המזג, ופתאום מתחיל שלג כבד - מקורות המים שלך קופאים - אין לך איפה לשכב, וייתכן שברגע אחד תפסיד את כל מה שעבדת עליו.

ז. הכר מקומות נוספים. מכל סיבה שלא תהיה, ייתכן שיום אחד פתאום לא תוכל להמשיך לישון במקום הקבוע שלך, לפעמים זה יבוא ממש בהפתעה ותהיה חייב לאלתר, דבר שהינו חיוני בדרכך החדשה. ככל שתכיר יותר מקומות, ככה האופציות שלך יגדלו בתקופת משבר.

ח. אל תהיה גיבור. הטבע יותר חזק ממך, וישנם אנשים רעים ממך. הומלסיות דורשת המון יצירתיות בשעות קשות, אם נתקלת בבעיה פשוט תעזוב, לך למקום אחר, שינוי מקום לא מוריד מהרמה שלך, הוא בסך הכל אומר שאתה הומלס בעל מעוף.

ט. דע להתמזג. הרבה אנשים יכולים להסתכל עליך במבט רע, מזלזל, ואפילו להפוך אותך למושא להתעללות. הפתרון הוא לא להראות, פשוט להפוך לחלק מהנוף. מספרים על אחד ההומלסים - מהמקצוענים ביותר שהיו, שאנשים לא ידעו בכלל שהוא קיים, אחרי שהוא מת, הגופה שלו שכבה שם במשך שלשה חודשים, מכיוון שכולם חשבו שהיא חלק מהמדרכה שעליה הוא היה חי.

י. אל תחזיק עליך סמים. אתה הומלס, לא נרקומן.

יא. אידיאולוגיה. להיות סתם הומלס יכול להיות נחמד, יש בזה המון יתרונות, אבל כשתבנה לעצמך ׳דרך חיים׳ של הומלס, אתה תהפוך לחזק מתמיד, לא כל גשם יבריח אותך, ולא כל שמש תשרוף אותך. ככל שהתיאוריה שלך תהיה חזקה יותר אתה עצמך תהיה חזק יותר - מוסד ההומלסיות יהיה חזק יותר.

יב. תנהל יומן. הומלס בעל מעוף תמיד יכתוב מה קורה, איפה וכמה. תחשוב על זה, ייתכן שדור חדש של הומלסים יקרא את אותן המחברות וינהל חיים טובים יותר, והכל בזכותך, אדם קטן שעשה היסטוריה.

הומלסיות מהנה!

״מוות בשבט״

במבט ראשון טו׳ בשבט נראה היום הכי תמים בשנה, כי ככה גידלו אותנו. הסלסלות שמלאות בצבעים משונים של פירות מוזרים נראות לנו הדבר הכי טבעי שיש. כל זה במבט ראשון, אך במבט שני, ״טו׳ בשבט הוא היום האכזרי ביותר בשנה״.

טו׳ בשבט מסמל באמת את הדריכה על אחרים, ואת שתיית דמם בפרהסיה. טו׳ בשבט הוא חג שאנשים חוגגים בו את ראש השנה של האילנות, ואיך? על ידי אכילת הפירות..

ניסיתי רק לתאר לעצמי, מה היה קורה אם היינו מתחלפים, והעצים היו חוגגים את ראש השנה של בני האדם, מה היו עושים לנו;

- מטביעים אותנו בסוכר עד שנהיה ממש קשים.

- מייבשים אותנו במשך חודשים עד שלא היינו מזהים את עצמנו.

- מקצצים אותנו לקוביות קטנות, ומניחים יפה בקופסאות אטומות לאוויר.

- מחפשים אותנו במקומות אקזוטיים, כי בכל שנה העצים רוצים סוגים חדשים של בני אדם, כאלו שהם עדיין לא טעמו.

- שולחים אותנו ברכבות המוות, עם עוד מליוני פירות שכבר הטביעו וייבשו, אל העצים, בשביל שכל אחד ישחט וילעס אותנו בשיניים.

וכך במסווה של יום ארצי ישראלי שכזה, כשכולם רוקדים סביב העץ ומציירים את שבעת המינים, מתרחש לו הרצח הגדול ביותר. רצח כל כך אלים שכולם מחייכים בו תוך כדי הרצח, שמשתתפים בו מבוגרים וצעירים, גברים ונשים - ׳רצח הפירות׳.

אכזרי, ממש יום השואה לאילנות.

׳אני בשרוני׳. בשרוני הוא אדם שאוכל רק בשר, כי לדעתו ׳פירות וירקות זה רצח׳. אני לא אדם שכופה את דעתו על אחרים, אני גם לא יוצא ומפגין כנגד אכילת צומח, אבל הייתי חייב לכתוב על הפרדוקס העצום שנמצא אצלכם, הלא בשרוניים.

״כשאח שלי נכנס במשאית״

כשאתה בן בכור יש לך הרבה חובות מוזרים. אתה צריך לחנך את ההורים, מה שאפשר לקרוא לו ״צער גידול הורים״. אתה צריך לחנך את עצמך, מה שאי אפשר לקרוא לו בשם, כי אין לו שם. ואתה צריך לחנך את האחים הקטנים, מה שנקרא ׳להרביץ ולחבוט׳ עד שהם מבינים.

את ההורים שלי הבנתי שלא הצלחתי לחנך בגיל ממש מאוחר, ככה שלא נשארו לי הרבה אופציות, והחלטתי שאפשר לחיות, גם כשההורים שלך לא מחונכים כמו איך שרצית לראות אותם מחונכים.

את עצמי הבנתי שאין סיכוי לחנך כבר בתחילת הדרך, ניסיתי שוב ושוב עד שהבנתי, שאם את עצמי אני לא מצליח לחנך, כדאי לי להשקיע בחינוך של האחרים יותר.

ועד היום חשבתי שהצלחתי לחנך את אותם אחים קטנים, ע״י אותן מכות חזקות. עד היום, כשאח שלי נכנס עם אופניים פשוטות לתוך משאית, בקול תרועה רמה.

זה שבר אותי. זה אומר שבכל החיים הצווחניים שלי, לא הצלחתי לחנך אף אחד.

לימדתי - חינכתי אותו עשרות פעמים, ״כשאתה נוהג באופניים אל תכנס במשאית, לעומת זאת, כשאתה נוהג במשאית, וממש בא לך, תרגיש בנח להכנס ברוכב אופניים״. כל החיים הם יחסי כוחות, הייתי מצטט לו בחשיבות מאיזה ספר שקראתי פעם.

הילד היה חייב לעשות הפוך, היה חייב להכנס במשאית, למה? בגלל שלא הצלחתי לחנך אותו.

אני יושב לידו בבית החולים, הוא ישן כשחיוך גדול של מורפיום ממלא לו את הלחיים החיוורות שלו. כשתינוק צווחני התחיל לצעוק הוא פותח את העינים, הוא מזהה אותי ולוחש, ״היית צריך לראות איך המשאית נראית עכשיו״ ומיד עיניו נעצמות שוב.

אז נכון שלא הצלחתי לחנך אותך, נכון שלא הצלחתי לחנך את עצמי, נכון שלא הצלחתי לחנך אף אחד, אבל כשיש חוש הומור, מי צריך יותר.

רפואה שלימה אח מצחיק.

״הנשיכה האחרונה של השנה״

בכל שנה אני מחכה לאותה דקה בודדת ולוהטת, שכולם מתנשקים ביחד. זה נראה לי שיא השיאים של כל רומנטיקה אפשרית - ׳וואן לאב׳.

גם השנה חיכיתי, ויכולתי כבר להרגיש את הפרפרים שבבטן, עם כל יום שעבר בחודש דצמבר.

ביום המיוחל - הכל כך מצופה, נרדמתי מותש, כמה שעות לפני הדקה העילאית.

כשקמתי בבוקר לא האמנתי, הכל כבר קרה, הרגע שכל כך רציתי לחוות עבר, לא משאיר אחריו סימן. אפילו הפרפרים נעלמו בלי להודיע.

ישבתי בדיכאון, והקשבתי לסיפורים של החבר׳ה. כל אחד סיפר בהתרגשות איך היה ועם מי, איפה בדיוק הוא עמד, ועוד פרטים לא חשובים, שגורמים לסיפור להשמע הרבה יותר ממה שהוא באמת. רק אני ישבתי בשקט, עם עינים כבויות - שותק, מה כבר יכולתי לספר? נרדמתי כמו אידיוט.

חזרתי לבית, וצנחתי מיואש על המיטה. נרדמתי שוב. ובחלומי חזרתי אחור בזמן - אל כמה דקות לפני חצות. ראיתי את מרכז העיר מלא ב׳אנושיים׳, חלקם עם מבט אוהב, וחלקם עם מבט שרוצה לאהוב. היו כאלו ששילבו ידיים בכיף, והיו כאלו שסתם עמדו, נשענים על קיר או משהו, מעשנים סיגריה. אף אחד מהם לא חשב להתנשק עכשיו - עוד לא הגיע הזמן. ״אסור להתנשק עכשיו״ אמרו כל העיניים והשפתיים שמסביב.

ובחלומי אזרתי אומץ, ניגשתי לבחורה ונישקתי אותה קבל עם ועדה. שקט פתאומי השתרר, כולם רק הביטו עלי, על אותו ״מחלל שם שמים״ שהעיז להתנשק לפני הזמן. התעוררתי.

עכשיו אני כבר לא מחכה לדקה אחת בשנה, השתחררתי מזה, אני בן אדם חופשי להתנשק מתי שבא לי.