מי שמכיר קצת את ההיסטוריה של אותה מדינה קטנה, הנושקת מצד אחד לנפאל ומצד שני לסין, בוודאי שמע על הכיבוש והטבח האכזריים שמופעלים שם יום יום ע״י ממשלת סין. מי שמכיר בוודאי שמע על אותם מאות אלפי פליטים, שבורחים מדי שנה ושנה מטיבט להודו - בורחים בשביל לחיות - בורחים כשבלבם יש רצון עז לחזור ביום מן הימים, ולחיות.
הדלאי למה מסמל בשביל הטיבטים את אותו סיכוי, שאולי יום אחד, אולי, אולי מתישהו יתרחש נס והם יחזרו.
הדלאי למה מסמל גם בשביל הסינים את אותו הדבר, ולכן הם מחפשים אותו, בשביל מטרה מאוד פשוטה.
בשעה חמש בבוקר כולם היו ערים, ושיירות ארוכות נעו לכיוון המתחם שיועד לדרשה.
אני לא מבין טיבטית, ואני לא חושב שאי מי מן התיירים שמילאו את המקום הבין את השפה, בקושי יכולנו לראות את הדלאי למה בעצמו, אך כולם שתקו, וכולם הקשיבו כאילו הפנטו אותם.
לא באמת דוקר לי בכל יום בלב על הכיבוש של העם הטיבטי,
לא באמת אכפת לי מה אותו ׳דלאי׳ אומר,
ואני לא ארקוד משמחה, אם וכאשר טיבט תשוחרר ותקבל עצמאות.
אך כשאנשים עם מטרה עומדים באלפיהם, בוכים ביחד, כשליבם נוטף, זהו מחזה מרהיב ומעורר השתאות, זהו מחזה עמוק מעבר למילים שנשמעו שם, ומעבר למשמעות הספציפית של האירוע.
״בהודו היינו נוסעים יומיים בשביל לחזות באירוע שכזה״. תשאלו כל אחד שהיה שם.
