״פיגוע בקטמנדו״ (יומן מסע פרק - 3)

טאמל - קטמנדו, נפאל.

לא היה שום דבר מיוחד בערב הזה. שעתיים לפני, כשחזרנו מקניות אצל ׳קרמבו׳ לקראת הטרק, התחיל מונסון חזק. הרחובות התמלאו במים, בקצב רצחני שלא היה מבייש שום ענן. מסתבר שעננים במזרח התיכון היו יכולים לעבור כאן קורס מקצועי בעניין, אבל הטיסה יקרה מידי. ברחנו לנו עם כל הציוד אל תוך בניין בצידי הדרך. תכלס׳, כשהשמים עצבניים באזור הזה, גם ציוד של טרק לא יכול לעזור. איזה אנגלי מוזר עבר ומלמל משהו על בירה, את המילים עצמם לא הבנתי, אבל המשמעות הייתה פשוטה. הגעתי באותו הרגע ל׳נירוונה׳. דילגנו ב׳מסירות נפש׳ לעבר בר קרוב. שתינו בירה, כשברקע מתנגן שיר של זמר משנות השבעים, שטוען ש״אלוהים הוא מעולה, הבירה טובה, ואנשים משוגעים״. מה שנכון - נכון, אנשים משוגעים והבירה טובה. ומי שחושב אחרת משוגע.

עבר זמן, נגמרה הבירה, ונשארו ברחוב רק צלקות רטובות שהותיר הגשם. הגיע הזמן להמשיך הלאה.

נוטפים, אולי אפילו טיפה שיכורים, הגענו בשלום אל ה׳גסט האוס׳. נרגענו משהו, ואז נזכרנו שאנחנו רעבים, אני בגלל שקשה לגבר לעשות קניות עם נשים, והיא בגלל שקשה לנשים לעשות קניות עם גבר קמצן. שום דבר מיוחד. (הרגתי יתוש)

כשאתה בארץ ותוקפת אותך הרגשת רעב, בדרך כלל תלך ותכין משהו לאכול, או שפשוט תתפוס סטקייה על אם הדרך ותאכל. כאן הכל אחרת. כאן יש בית חב״ד. הרבה מהחבר׳ה באים ׳לשבת׳, לאכול ארוחה, או סתם לקרוא ספר, סוג של קיבוץ. כאן תוכל לקבל המלצות על טיולים, מסעדות, מחירים, ואפילו איפה כדאי להסתובב, כי ׳אין שם הרבה ישראלים׳. הרב של המקום - חזקי, בחור כארז, רץ מפה לשם במטרה אחת לדאוג למפעל הגדול הזה, לדאוג לכולנו. מצאתי את עצמי יושב שעות בשיחה איתו, פשוט איש יודע ספר, ומרתק. לא תשמע כאן הטפות מוזרות כמו שתשמע בהודו, שהרבי הוא המשיח, גם לא תשמע הטפה לדת, אך בלי ספק, אם תקשיב, תצליח לשמוע כאן הרבה, ובצורה עניינית על הדת, שמונה אחוז אחד מתוך אלף בעולם.

אכלנו, שתינו, וישבנו להקשיב להרצאה על המסורת היהודית. שום דבר מיוחד. (הרגתי יתוש)

תוך כדי דיבורים על אברהם אבינו ועל תרח, תוך כדי שיטוט אינסופי במרחבי ההיסטוריה התנ״כית נשמע ׳פיצוץ אדיר׳. הישראלים שהיו במקום קפצו מיד, ויכולת לראות מתוך גלגולי העינים את שעבר להם בראש. שמע של פיצוץ עז מזכיר לאיש הישראלי מיד ׳פיגוע׳. הזכרון שהם יהודים ולאן שלא ילכו יבואו מפגעים אחריהם טבוע בדמם. אין להם אפשרות לעבור חוויה מתקנת, ככה הם. אנשים הצטופפו במקומותיהם חסרי מנוחה, כמעט חסרי אונים. שוב הייתה הרגשה יותר מתמיד של קשר שלא ניתן להפריד, ככה אנחנו. שום דבר לא רגיל.

עברה לה שעה ארוכה. לחישות שקטות עברו בין האנשים, עד שהחלטנו ללכת ולראות איך נפל דבר. (הרגתי יתוש)

כמה בלוני גז התפוצצו ביחד ליד מסעדה. המקום עלה בלהבות. מי שביקר ב׳טאמל׳ בוודאי יזכור את הרחובות הצרים, ומי שלא, שילך לראות את ׳מאה שערים׳. בתוך הרחובות הללו שעטו עכשיו מכבי אש עתיקי יומין, בנסיון עלוב לכבות את השריפה. שעה לאחר מכן, התפוצץ בלון גז נוסף שהרעיד את המקום הצפוף והרעיד עוד נימה בליבם של התיירים. גדודים של נאפליים הגיעו לחזות במחזה החינם, עד למחרת בצהריים הם עדיין עומדים ומסתכלים על יאושם של מכבי האש לכבות את השריפה. אם הייתי ציני הייתי אומר שלא רק שהם לא הצליחו בתפקידם, אלא אף עזרו לאש. מדינה מוזרה.

הייתי רוצה להיות ׳אש׳ במדינה הזאת, נראה שהיא שולטת כאן על כולם.

״יאיר לפיד, דפקת לי את הטיול״

קטמנדו, נפאל.

האמת היא, שכשאתה יושב רגוע באיזו פינה שקטה בנפאל, כנראה שלא מעניין אותך במיוחד מה קורה בארץ. מה גם שהחיים כאן הרבה יותר מעניינים; מתי לאחרונה התהפך בישראל אוטובוס בגלל שהנהג נרדם, והיית לחוץ אולי היה שם מישהו שאתה מכיר? מתי קמתי בשתיים בצהרים וכעסתי על עצמי? כמה פעמים יוצא שבן אדם פוגש מישהו שהוא פגש לפני שבועיים לשתי דקות וכולו מתמלא שמחה אמיתית? ובכלל, כמה פעמים בחיים הרגשנו עשירים ועדיין התמקחנו על שבעים אגורות? לא! כל זה לא קורה בארץ, לכן אני כאן. ולכן מעצבן אותי כל כך הרעיון, שיאיר לפיד הולך לדפוק לי את הטיול.

התכנון היה פשוט, הולכים לטיול ארבעה חודשים, מנסים להנות מהחיים כמה שיותר, לא חושבים על כלום, וחוזרים בלי שקל - להתאבד בכיף. איזה סיום יכול להיות יותר מוצלח מהאקורד הגאוני הזה?! לא! אין סיום יותר מוצלח, עד הרגע. עד שהוא החליט להתעסק עם הקברים.

בעיקרון ההתאבדות היא רעיון ישן שלא סיפרתי עליו לאף אחד - ׳אין הברכה מצויה אלא במה שסמוי מן העין׳. אבל עכשיו הייתי חייב להתקשר הביתה ולברר. אמא התרגשה לדבר איתי אחרי זמן ארוך שלא דיברנו. היא עוד יותר שמחה על הרעיון של ההתאבדות, ואמרה שיש בו המון יצירתיות, ורואים מיד שאני הבן שלה. היא אמרה שאין ספק שהיה כאן תכנון גאוני - קודם לטייל ורק אח״כ להתאבד, כי אחרת לא הייתי מספיק את שניהם. השיחה הייתה נעימה מאוד עד שהיא אמרה ש׳אין מצב שהיא משלמת עלי ארנונה בשביל הקבר׳, זה לא נתון לוויכוח, ׳אתה רוצה להתאבד, תתאבד! אני לא משלמת׳. תכלס׳ אמא סבבה, אבל היא לא מצליחה להבין אותי אף פעם. רק על השיחה הזאת הוצאתי אלף רופי, ששווים ליומיים ארנונה.

התקשרתי לאבא, הוא תמיד יותר זורם עם השטויות שלי, בגלל שאין לו כח לשמוע אותם. אחרי כמה דקות של ברבורים ולחץ הוא אמר, שהוא מוכן לדאוג לי לחצי שנה הראשונה של הארנונה בקבר. ומה אח״כ? שאלתי עצבני משהו, אח״כ תדאג לעצמך, אתה בחור מבוגר, אתה לא הולך ״לחיות״ על חשבוננו הוא סיים וניתק.

אח שלי התקשר אחרי כמה דק׳ כועס נורא, ואמר, שלדעתו אני ממש לא בסדר. ״אנחנו צריכים לדאוג לקברים של המבוגרים, והם צריכים לדאוג לטיטולים שלנו״, ׳אל תערבב את היוצרות׳ הוא אמר בטון שגרם לי לטרוק עליו את הטלפון במרחק כמה אלפי קילומטר ממנו. (התיקון עלה עוד מאה רופה)

אשתי שמעה מהצד את הדיבורים וגם התחילה לעשות ׳קטעים׳. אם זה עולה כסף אני לא מוכנה היא אמרה, ולא הסכימה לשמוע שום הסבר. יש לי הרגשה שכבר בפעם הראשונה שפתחתי את הלב היא פחדה, והכסף הוא רק תירוץ, אבל היא טוענת שלא.

יושב לי באיזו פינה ב׳קטמנדו׳, יושב וחושב. אין לאן לברוח, התוכנית לא תצא לפועל. כמו כולם אני יחזור מהטיול וימשיך בחיים הרגילים שלי, בלי שום לוויה מפוארת, ובלי שום ׳הגשמה עצמית׳. ״יאיר לפיד, דפקת לי את הטיול״.

״יומן מסע״ פרק -2 ניו דלהי

מיין בזאר - פארגא׳ז, ניו דלהי.

מה שרואים בלילה, לא רואים ביום. כשהגענו בלילה הראשון ״זכינו״ לראות איך עשרות הודים ישנים להם בחוץ, על הרחוב. מרחוק, בגלל שהרבה מהם לובשים חולצות לבנות, הם נראו כמו קבוצה של ׳בחורי ישיבה׳ שהחליטו לעשות קמפינג, אבל מקרוב (עד כמה שהתקרבתי) לא היה ספק, אנחנו בהודו, והגופות הישנות הן של הודים.

ביום הכל משתנה פלאים. אין כאן מקום לאנשים ישנים. הרחוב עמוס בכל הסוגים והמינים, כשאין העדפה מיוחדת דווקא לבני אדם. לכלבים יש זכות כמו לכולם, ואין מקום לכולם. תשאל ירושלמי איפה אפשר למצוא מקום ׳מפוצץ׳ באנשים, והתשובה כנראה תהיה ׳שוק מחנה יהודה׳ ביום שישי. קחו את השוק, תורידו לו כמה מטרים ברוחב, תוסיפו כפול כמה וכמה פעמים את כמות האנשים, תוסיפו את כל הרכבים - אופנועים - ריקשות - פילים, וזו המשוואה של עמוס. כאן כשיוצאים לרחוב זה כמו לעשות באנג׳י, יש בזה הרבה ריגוש לרצון ה׳הישרדות׳ של הבן אדם.

לא תמצאו ב״כביש״ ׳מוסר הליכה״, מה שכן תשמעו הן הצפירות. אין נהג הודי אחד שלא צופר כל כמה שניות. בטסט, אם יש להם, בוחנים אותם כמה הם טובים בלצפור, והם טובים. אחרי שוטטות של כמה שעות גם תייר כמוני יכול היה להבחין בין הצפירות;
׳מרחוק׳, תעוף מהכביש אני הולך לדרוס אותך.
׳מקרוב׳, אידיוט, כמעט דרסתי אותך.
׳לא רחוק ולא קרוב׳, שקט פה מידי.
ייתכן שעוד לא הספקתי לקלוט את כל סוגי הצפירות, אבל זה יבוא, אני יתעקש על זה, כמובן, אם חוש השמיעה שלי לא יפגע כמו שכבר התחיל לקרות.

כבר יום וחצי שאנחנו כאן ועדיין לא החלטנו לאן ללכת. ב׳גסט האוס׳ שמצאנו עוברים המון ישראלים ולכל אחד יש מה לומר. רוב האנשים נוסעים ל׳מנאלי׳ שצפונית לניו דלהי, נעים שם עכשיו. רק בשביל לסבר את האוזן, פה בניו דלהי החום עולה ביום לכדי ארבעים וחמשה מעלות, אי אפשר כל כך לחוש אותו כי ממש מסריח ברחוב, וסירחון חזק, למדתי, גובר כמעט על כל דבר, אבל עדיין החום נוראי. לכן ניו דלהי היא רק נקודת מעבר, אין הרבה מה לעשות כאן.

פגשנו את גל שהגיע מנפאל לפני שעה, והחלטנו לצאת לאכול ולשתות קצת בירה. אל גל הצטרף שוויצרי בן חמישים שמטייל כבר עשרות שנים, וביקר ביותר משבעים ארצות. כשהוא דיבר על אחת אחרת שהוא פגש, שהצליחה לחיות בהודו חצי שנה, ולהוציא רק אלף חמש דולר, ראיתי ׳ערגה׳ בעיניים שלו, הוא עצמו הוציא קרוב לאלפיים. כשאני נולדתי הוא כבר טייל בהודו, וכנראה כשאמות הוא עדיין יטייל. תוך כדי הוא מספר שאחיו מת לפני שנה והשאיר לו עשרים אלף דולר, זה מה שאיפשר לו לטייל שוב. שאלתי אותו אם הוא מודה לאחיו על הכסף, והוא ענה שהוא מודה לאלוהים. אחחח, כמה אני אוהב אנשים מאמינים.

שתינו בירה הודית ׳בלאק לייבל׳ ודיברנו. גל סיפר על נפאל, והחלטנו שזוהי המטרה הבאה, טרק של שבועיים שנקרא ׳אנאפורנה׳.

חזרנו והלכנו לנסות באחד החדרים ׳צ׳ילום׳, כלי הודי לעישון ׳עשבים׳. החוק בצ׳ילום קובע, שברת שילמת, לא משנה שום דבר.

עישנתי ולא ידעתי, אם אני ער ומדמיין שאני בארץ, או שאני ישן וחולם שאני בהודו.

נדבר.

״יומן מסע״ - פרק 1

ישראל - ירדן - קטאר - הודו

לא בכל יום אתה מוצא את עצמך ער בחמש בבוקר ויודע, שגם כשכולם ילכו לעבודה עדיין תהיה ער. זוהי ידיעה מרוממת, היא נותנת לך להרגיש אחראי, מבוגר, וחלק ממערכת. עכשיו אתה יכול לתת לעצמך קצת שקט ולרדת לחופשה קטנה בהודו.

הגענו לתל אביב. לתומי חשבתי שלמצוא חניה בעיר החמה הזאת, יהיה החלק הקשה של המסע, מסתבר שלטייסים הירדניים יש חוקים אחרים ב״תעופה״. אין בעיה לחצות קו הפרדה, אור אדום ועוד. אפילו קיצורי דרך הם מצאו איכשהו בשמים, מה שגרם לאנשים סביבי להקיא אוכל ישראלי טוב, אוכל שהם לא יראו בכמה החודשים הקרובים.

על כל אלו מפצה ירדן את הנוסעים בשדה תעופה נהדר, פשוט מבנה אריכטקטורי מושלם. תקרת קימורים יוצאת דופן, וחלונות ענק שנותנים הצצה קטנה אל ההבדל התהומי בין היופי שבפנים לעזובה ששוררת בחוץ. בתוך השדה מסתובבים ׳ערבים אמיתיים׳ וכשאני אומר אמיתיים הכוונה לגברים לבושים בהדר, עוטי כאפיות משובחות שלא תראה בארץ, חולצות א׳ א׳ מייד אין דובאי כשמאחוריהם מהלכות בשקט לפחות חמש נשים לבושות שחורים, עיניהן מציצות להן דרך חרך ירי זעום. על כאלו ערבים הייתי אומר - אמיתיים.

אחרי חריקות וקפיצות מוזרות נחתנו בדוחה - קטאר. אף אחד לא מחה כפיים, יש כאלו שאמרו שזה בגלל ׳הלם נחיתה׳ ויש אחרים שאמרו שאין בכלל עניין למחות כפיים, וזו שטות של יהודים בדרך לכבוש את העולם.

הייתי בטוח ששדה התעופה בקטאר יהיה כולו מזהב, אבל התאכזבתי, סתם אולם גדול ודיי פשוט. מצד שני, אל תשכחו שקטאר היא חצי מדבר, ובכל זאת המים במשתנות זרמו כל הזמן, יש בזה סימן למדינה עשירה.

עישנתי סיגריה בתא לחץ וכבר דחפו אותנו אל הטיסה הבאה. מטוס נחמד, טייס עם קול נעים - חבל שהאנגלית שלו לא ברורה, באמת ניסיתי להבין.

ניו דלהי 3.45 לפנות בוקר. חום מכה בך כאילו אמצע הצהריים. עשרות נהגי מוניות באים אליך שוב ושוב ומטרידים אותך. הודים אחרים שאינם נהגי מוניות גם באים להטריד, כאן לכולם יש זכות!

מתארגנים כמה חבר׳ה, ולוקחים מונית בשבע מאות רופי. אחד ש׳מבין׳ אמר שצריך להגיע ל׳ארי ראמה׳ - גסט האוס. אמר אמר. התנועה ברחובות זורמת כאילו היה זה עשר בלילה, הנהג חותך ונותן רושם עז שכל הרמזורים והתמרורים בדרך הם בסך הכל ׳נוגדי שיעמום׳.

הגענו. קצת התמקחות, קצת ׳צחוקים׳ וכולם עם חדרים. לקחתי ״עם מזגן״ כשהכוונה שלי הייתה עם מזגן קבוע והכוונה שלהם הייתה ׳מזגן לחמש דקות׳. המשוואה מאוד פשוטה במזרח, בסוף כולם מקבלים את אותו הדבר.

זזתי לישון, אני בן אדם עובד.

״הכנות להודו״

בעוד כמה ימים אני טס להודו, שיתפתי בפעם המליון איזה חבר טוב, שכבר ביקר שם פעם. נחמד, איך אתה מתכונן, הוא שאל, במנגינה הזאת שמבהירה לך באופן ברור, שאין אישור להתרגשות. מה יש להתכונן? החזרתי לו באומץ עם טיפת העליצות שעדיין נשארה בי. אתה לא מבין כלום, להודו חייבים להתכונן! הוא ענה, כשבקולו הייתה פתאום נימה של התרגשות.

אתה ישן על מיטה כל לילה?! כן, עניתי בזהירות, ולא ידעתי אם עדיף ככה או אחרת. תפסיק עם זה! תישן על הרצפה עכשיו שבועיים, הוא קבע בטון של אחד שהיה כבר בהודו. אבל למה? גמגמתי בחצי פה, אתה חייב את זה לעצמך, תאמין לי, הוא קבע שוב בביטחון גמור.

שירותים אתה עושה בתוך אסלה? ברור, עניתי לו בחיוך של אחד שמבין הומור טוב, אני נראה לך ברבר? שאלתי בחיוך מתנשא משהו, של אחד שמדבר במילים גבוהות. הוא צחק צחוק קצר, יותר מתנשא משלי, והוסיף; חכה לשם, עוד תצטער שהכרת את המושג הזה, שם אין שירותים, רק חורים באדמה. תתחיל להתאמן. תפסיק לנסות לקלוע.

לסרחון שם אתה כבר מוכן? הוא המשיך - לעג - פסק. ומתוך ההבעות שצצו לו על הפנים ראיתי איך הוא מתענג, לזכר הסירחון ששולט שם ברחובות. זיכרון מתוק, לתקופה ומקום שהכל שונה בהם. לסביבה שלא משנה כמה אתה מלוכלך, עדיין לא ישלחו אותך להתקלח. ממש גן עדן. מה כיף בשבעים בתולות, אם צריך גם להתקלח?!

נראה לך שאשתי תסתדר עם כל הבאלגן הזה? שאלתי בשקט, קצת ברצינות, ואולי קצת מתוך ׳שמחה לאיד׳. תשמע, הוא ענה בטון פילוסופי משהו, השאלה היא אחרת, והרבה יותר עמוקה. נניח שהיו שוללים מהאדם את ההבדל המוסרי בין טוב לרע, גם אז הייתה לו הרגשה טובה לעשות איזה מעשה טוב? הכל תלוי בשאלה ״למה היא אוהבת להיות נקיה״, אם זה בגלל שכולם סביבה אוהבים להיות נקיים, לא תהיה לה בעיה, ממש כמו המוסר. אבל אם יש לה איזושהי ״סטייה״ של נקיות זו בעיה. הבנתי אותו. תמיד אני מבין אותו. הכל מוגדר וברור, ״פילוסוף אמיתי״.

זה בדיוק מה שאני אוהב בשיחות עם אנשים שמבינים. אתה יכול לקבל כל כך הרבה חכמת חיים, בשיחה אחת קצרה. לדעתי בזה אנחנו שונים מבהמות.

כבר שבוע שאני סגור בחדר. המזרון המלוכלך שמצאתי בזבל השכונתי מלא בפרעושים מצויים, ושומנים שנזלו מהשקית הקרועה של השכנים. ליד המיטה יש דלי גדול שמשמש אותי בתור שירותים - מאפרה, ואיכשהו הוא מתמלא בקצב רצחני שגורם לי לרוץ אל ׳פח המיחזור׳ שברחוב, בשביל למצוא בקבוקים ריקים. אשתי כבר לא מוכנה לישון על הרצפה, ובכלל להכנס לחדר. היא הלכה לגור אצל חברה, שלפי טענתה ״יותר נורמלית ממני״. היא אמרה בשיחה האחרונה שלנו, שנפגש בשדה התעופה ביום של הטיסה.
אופפפ, איזה סבל נוראי, אפילו הגיטרה הפסיקה להוציא צלילים.
אני לא יכול לחכות שהסיוט הזה יגמר, ונגיע כבר להודו.

״לכן אני תמיד מסריח״

כולם היו נגדי. היה ברור שזה הולך לקרות, ולא היה לי שום דבר מה לעשות נגד זה. ממש כמו לזכות בלוטו באותו יום פעמיים. הרי אם היית יודע, שאתה הולך לזכות בכרטיס הראשון, לא היית מבזבז סתם כסף על עוד כרטיס. אבל זה מה שקרה, כולם היו נגדי.

לא היה לי רגע אחד בחיים שדמיינתי, שמכונת כביסה פשוטה, כזאת שלא נובחת אף פעם, תגרום לי לכל כך הרבה סבל. לשניה אחת שקלתי, האם עדיף בכלל לא לטוס. פשוט להשאר בדירה (מרתף - העורך) המעצבנת שלי, לעמוד כל בוקר עם הפלאפון בחלון בשביל לתפוס חתיכת קליטה, ולראות אם מישהו חיפש אותי בלילה, או סתם לקרוא איזה טור מפגר חדש במאקו. אולי עדיף להמשיך לגשש כל ערב בפרוזדור החשוך, כדי למצוא את הדלת של הבית, או להמשיך להסניף את הביוב, שאיכשהו נכנס לדירה, דווקא בזמן שאני משפריץ על עצמי שפריץ קטן של בושם. ככה אני ישאר תקוע כאן עד שהמכונה תמות ואז, בשקט, אני יעזוב את הדירה ואברח לי להודו. שם יש אנשים נורמליים, שמבינים שלא צריך מכונת כביסה. או בכלל לכבס.

כשעברתי לכאן בפעם הראשונה, לא הצלחתי להעביר את המכונה דרך הדלת. ניסיתי להסביר לאשתי, שלדעתי המקום המוצלח ביותר להניח אותה, הוא מחוץ לבית. אבל היא טענה בתוקף, שמכונת כביסה צריכה להיות בתוך הבית - בשירותים. ׳לך תבין הגיון של נשים׳. ״שני חברים טובים״ הגיעו, ובלי לשאול אותי מה ואיך, עשו מעשי כשפים. קרה מה שקרה, והמכונה עמדה לתפארת ליד האסלה, שנראתה מרוצה יותר. אל שני אלו התקשרתי עכשיו כשהייתי במצוקה. ׳תבואו להוציא את המכונה שהכנסתם׳ התחננתי אליהם, אבל הם בשלהם, ׳אנחנו אוכלים פיצה עכשיו׳ הם ענו בשלווה מעצבנת משהו, וניתקו את הטלפון. קיללתי את האיטלקים, את ממציא מכונות הכביסה, את הדלת הארורה, ואת היום שנולדתי. זה היה אבא שלי נראה לי, שאמר; ׳קללות לא עוזרות׳. זה נכון, הן לא עזרו.

במקום להתעמק ב״תום סוייר״ מצאתי את עצמי, מחפש בטלפון אנשי קשר שפנויים לעזרה. אך לשווא, הטלפון כאילו עשה יד אחת עם המכונה, והעלים את הרשימה. זכרתי בבירור שהיו לי שלש מאות אנשי קשר, אבל עכשיו נשארו רק שני האלו, שני אוכלי הפיצה, ואשתי. כשאנשי הקשר הופיעו, הבטרייה הלכה. כבר לא קיללתי. זה היה אבא שלי, נראה לי, שאמר; ׳תקלל כמה שאתה רוצה, אבל תזהר לא לקלל את כולם׳. או בגרסה אחרת, ׳אתה יכול לקלל חלק מהאנשים חלק מהזמן, אבל אתה לא יכול לקלל את כל האנשים, כל הזמן. את זה נראה לי בוב מארלי אמר, או שהוא אמר משהו דומה. לעזאזל הזכרון שלי...

בסופו של דבר, כשכולי יאוש ועצבנת, כששתי זרועותי והרגל כואבות לי מזריקות משונות כמו ״יבשושית נמר בנגאלי״, ״שושנת יריחו מצויה״ והרשימה ארוכה. אחרי כל זה, עשיתי מה שעשיתי, התפללתי למי שהתפללתי, משכתי במה שמשכתי, והמכונה עמדה שוב מחוץ לבית. האסלה בכתה, אבל כמו שלה לא אכפת ממני, גם לי לא אכפת ממנה. ותכלס׳, בהודו, מי יושב בכלל על אסלה. ובאותו עניין - תמיד הרגשתי רע בשביל האסלה. אותי לימדו ׳בור ששתית ממנו מים, אל תירק לתוכו׳ והאסלה, היא אנטי תזה לכל הרעיון הזה.

נהגתי עם חבר שעזר לי, אל הבית של ההורים. יש מקום במקלט, אמרתי לו, כשהמחשבה על המעלית גורמת לי ל״היי״. כבר בכניסה לבניין, השכנה הנחמדה מלמעלה, שראתה את המכונה דאגה לציין, שבדיוק הלילה המעלית נשברה. גם הלב שלי נשבר באותו הרגע. מחשבות עמוקות גרמו לי להאמין, שאם הייתי בתקופת התנ״ך, ספר איוב היה מכונה ״ספר זלמן״. אחרי הרהורים הגעתי למסקנה, שבתקופתו של איוב לא הומצאו עדיין מכונות כביסה. אחרי עוד הרהור או שניים, כבר לא הבנתי, למה איוב בכה כל כך?, הרי לא הייתה לו מכונת כביסה. נשארתי בסימן בשאלה.

הזריחה התחילה, ואני צועד לכיוון הבית והשירותים הריקים, צולע ומלוכלך. הבניין כבר עמד מולי, יהיר וקר. כשאז, בדיוק אז, פגשתי חבר. עירני ומצוחצח, ממש ״אפוי״ לשיחה ארוכה. בשתי מילים סיפרתי לו, תוך כדי שאני מדדה - ׳מת לישון׳.
׳תכתוב עלי בבלוג׳ הוא אמר בכיף שלו.
׳לך לעזזאל׳ עניתי לו.
נכנסתי לבית וכתבתי על עצמי.