מה שרואים בלילה, לא רואים ביום. כשהגענו בלילה הראשון ״זכינו״ לראות איך עשרות הודים ישנים להם בחוץ, על הרחוב. מרחוק, בגלל שהרבה מהם לובשים חולצות לבנות, הם נראו כמו קבוצה של ׳בחורי ישיבה׳ שהחליטו לעשות קמפינג, אבל מקרוב (עד כמה שהתקרבתי) לא היה ספק, אנחנו בהודו, והגופות הישנות הן של הודים.
ביום הכל משתנה פלאים. אין כאן מקום לאנשים ישנים. הרחוב עמוס בכל הסוגים והמינים, כשאין העדפה מיוחדת דווקא לבני אדם. לכלבים יש זכות כמו לכולם, ואין מקום לכולם. תשאל ירושלמי איפה אפשר למצוא מקום ׳מפוצץ׳ באנשים, והתשובה כנראה תהיה ׳שוק מחנה יהודה׳ ביום שישי. קחו את השוק, תורידו לו כמה מטרים ברוחב, תוסיפו כפול כמה וכמה פעמים את כמות האנשים, תוסיפו את כל הרכבים - אופנועים - ריקשות - פילים, וזו המשוואה של עמוס. כאן כשיוצאים לרחוב זה כמו לעשות באנג׳י, יש בזה הרבה ריגוש לרצון ה׳הישרדות׳ של הבן אדם.
לא תמצאו ב״כביש״ ׳מוסר הליכה״, מה שכן תשמעו הן הצפירות. אין נהג הודי אחד שלא צופר כל כמה שניות. בטסט, אם יש להם, בוחנים אותם כמה הם טובים בלצפור, והם טובים. אחרי שוטטות של כמה שעות גם תייר כמוני יכול היה להבחין בין הצפירות;
׳מרחוק׳, תעוף מהכביש אני הולך לדרוס אותך.
׳מקרוב׳, אידיוט, כמעט דרסתי אותך.
׳לא רחוק ולא קרוב׳, שקט פה מידי.
ייתכן שעוד לא הספקתי לקלוט את כל סוגי הצפירות, אבל זה יבוא, אני יתעקש על זה, כמובן, אם חוש השמיעה שלי לא יפגע כמו שכבר התחיל לקרות.
כבר יום וחצי שאנחנו כאן ועדיין לא החלטנו לאן ללכת. ב׳גסט האוס׳ שמצאנו עוברים המון ישראלים ולכל אחד יש מה לומר. רוב האנשים נוסעים ל׳מנאלי׳ שצפונית לניו דלהי, נעים שם עכשיו. רק בשביל לסבר את האוזן, פה בניו דלהי החום עולה ביום לכדי ארבעים וחמשה מעלות, אי אפשר כל כך לחוש אותו כי ממש מסריח ברחוב, וסירחון חזק, למדתי, גובר כמעט על כל דבר, אבל עדיין החום נוראי. לכן ניו דלהי היא רק נקודת מעבר, אין הרבה מה לעשות כאן.
פגשנו את גל שהגיע מנפאל לפני שעה, והחלטנו לצאת לאכול ולשתות קצת בירה. אל גל הצטרף שוויצרי בן חמישים שמטייל כבר עשרות שנים, וביקר ביותר משבעים ארצות. כשהוא דיבר על אחת אחרת שהוא פגש, שהצליחה לחיות בהודו חצי שנה, ולהוציא רק אלף חמש דולר, ראיתי ׳ערגה׳ בעיניים שלו, הוא עצמו הוציא קרוב לאלפיים. כשאני נולדתי הוא כבר טייל בהודו, וכנראה כשאמות הוא עדיין יטייל. תוך כדי הוא מספר שאחיו מת לפני שנה והשאיר לו עשרים אלף דולר, זה מה שאיפשר לו לטייל שוב. שאלתי אותו אם הוא מודה לאחיו על הכסף, והוא ענה שהוא מודה לאלוהים. אחחח, כמה אני אוהב אנשים מאמינים.
שתינו בירה הודית ׳בלאק לייבל׳ ודיברנו. גל סיפר על נפאל, והחלטנו שזוהי המטרה הבאה, טרק של שבועיים שנקרא ׳אנאפורנה׳.
חזרנו והלכנו לנסות באחד החדרים ׳צ׳ילום׳, כלי הודי לעישון ׳עשבים׳. החוק בצ׳ילום קובע, שברת שילמת, לא משנה שום דבר.
עישנתי ולא ידעתי, אם אני ער ומדמיין שאני בארץ, או שאני ישן וחולם שאני בהודו.
נדבר.
תודה זלמן.
השבמחקאתה מצליח להעביר את החויות יפה מאוד.
אחח.הקנאה.
השבמחקהגעגוע לנופים,הריחות,ההזיות.
הייתי מתה לחזור.
נהנית מהכתיבה שלך,
תעוף על הטיול שלך(:
מאוד אוהב את הכתיבה
השבמחקומאוד לא יודע לפרגן....
תגובה זו הוסרה על ידי המחבר.
השבמחק