יום ראשון, 5 במאי 2013

״הכנות להודו״

בעוד כמה ימים אני טס להודו, שיתפתי בפעם המליון איזה חבר טוב, שכבר ביקר שם פעם. נחמד, איך אתה מתכונן, הוא שאל, במנגינה הזאת שמבהירה לך באופן ברור, שאין אישור להתרגשות. מה יש להתכונן? החזרתי לו באומץ עם טיפת העליצות שעדיין נשארה בי. אתה לא מבין כלום, להודו חייבים להתכונן! הוא ענה, כשבקולו הייתה פתאום נימה של התרגשות.

אתה ישן על מיטה כל לילה?! כן, עניתי בזהירות, ולא ידעתי אם עדיף ככה או אחרת. תפסיק עם זה! תישן על הרצפה עכשיו שבועיים, הוא קבע בטון של אחד שהיה כבר בהודו. אבל למה? גמגמתי בחצי פה, אתה חייב את זה לעצמך, תאמין לי, הוא קבע שוב בביטחון גמור.

שירותים אתה עושה בתוך אסלה? ברור, עניתי לו בחיוך של אחד שמבין הומור טוב, אני נראה לך ברבר? שאלתי בחיוך מתנשא משהו, של אחד שמדבר במילים גבוהות. הוא צחק צחוק קצר, יותר מתנשא משלי, והוסיף; חכה לשם, עוד תצטער שהכרת את המושג הזה, שם אין שירותים, רק חורים באדמה. תתחיל להתאמן. תפסיק לנסות לקלוע.

לסרחון שם אתה כבר מוכן? הוא המשיך - לעג - פסק. ומתוך ההבעות שצצו לו על הפנים ראיתי איך הוא מתענג, לזכר הסירחון ששולט שם ברחובות. זיכרון מתוק, לתקופה ומקום שהכל שונה בהם. לסביבה שלא משנה כמה אתה מלוכלך, עדיין לא ישלחו אותך להתקלח. ממש גן עדן. מה כיף בשבעים בתולות, אם צריך גם להתקלח?!

נראה לך שאשתי תסתדר עם כל הבאלגן הזה? שאלתי בשקט, קצת ברצינות, ואולי קצת מתוך ׳שמחה לאיד׳. תשמע, הוא ענה בטון פילוסופי משהו, השאלה היא אחרת, והרבה יותר עמוקה. נניח שהיו שוללים מהאדם את ההבדל המוסרי בין טוב לרע, גם אז הייתה לו הרגשה טובה לעשות איזה מעשה טוב? הכל תלוי בשאלה ״למה היא אוהבת להיות נקיה״, אם זה בגלל שכולם סביבה אוהבים להיות נקיים, לא תהיה לה בעיה, ממש כמו המוסר. אבל אם יש לה איזושהי ״סטייה״ של נקיות זו בעיה. הבנתי אותו. תמיד אני מבין אותו. הכל מוגדר וברור, ״פילוסוף אמיתי״.

זה בדיוק מה שאני אוהב בשיחות עם אנשים שמבינים. אתה יכול לקבל כל כך הרבה חכמת חיים, בשיחה אחת קצרה. לדעתי בזה אנחנו שונים מבהמות.

כבר שבוע שאני סגור בחדר. המזרון המלוכלך שמצאתי בזבל השכונתי מלא בפרעושים מצויים, ושומנים שנזלו מהשקית הקרועה של השכנים. ליד המיטה יש דלי גדול שמשמש אותי בתור שירותים - מאפרה, ואיכשהו הוא מתמלא בקצב רצחני שגורם לי לרוץ אל ׳פח המיחזור׳ שברחוב, בשביל למצוא בקבוקים ריקים. אשתי כבר לא מוכנה לישון על הרצפה, ובכלל להכנס לחדר. היא הלכה לגור אצל חברה, שלפי טענתה ״יותר נורמלית ממני״. היא אמרה בשיחה האחרונה שלנו, שנפגש בשדה התעופה ביום של הטיסה.
אופפפ, איזה סבל נוראי, אפילו הגיטרה הפסיקה להוציא צלילים.
אני לא יכול לחכות שהסיוט הזה יגמר, ונגיע כבר להודו.

3 תגובות:

  1. אם מה שיש לך עכשיו זה סיוט חכה שתגיע לשם

    השבמחק
  2. מעריצי הבלוג...5 במאי 2013 בשעה 23:38

    ג ד ו ל !

    השבמחק
  3. תגובה זו הוסרה על ידי מנהל המערכת.

    השבמחק