השיעור הראשון היה בדיוק כמו ששיעור ראשון נראה - אנשים עייפים, לימודים פאגנים של מה שנקרא מתמטיקה, שהמציאו אנשים שעבדו מלא אלוהימים עירומים אי שם ביון, ומרצה עירנית שנראה ש״נעלמים״ נותנים לה משמעות לחיים, על אף הפרדוקס שבדבר.
בשיעור השני היה בכלל מבחן, שם אותה מרצה בקשה שנוכיח לה כל מיני משפטים גיאומטריים, שגם אותם המציאו אותם עובדי אלילים. פתרתי את השאלות בקלות, מה שגרם לי לתהות למה אני צריך להוכיח לה? אם היא המורה - היא צריכה להוכיח לי! וכך התברר לי שוב שאוניברסיטה היא בכלל למרצים, לא לסטודנטים.
בשיעור השלישי זה קרה. בדיוק כשהמרצה דיברה על ההגדרה של מהו משפט טפל, שאיכשהו היה נשמע אירוני למדי בהתחשב בכך שהמשפט שאמרה היה נשמע אף הוא טפל, חבר כתב בפייסבוק שהוא מפנה דירה של זקנה ואלפי ספרים מוצאים את דרכם אל תוככי הזבל. זה היה הרגע שידעתי שלא סתם קמתי היום.
עליתי על האופנוע ונסעתי לקטמון.
לא היה ספק בדבר, הגעתי מאוחר. השטח היה נראה כמו אחרי פוגרום קלאסי: פה ושם התגלגלו ליד הפח ספרי ילדים חבוטים, נושמים נשימות אחרונות, קופסאות קרועות ובתוכן עוד ספרים פצועים, ואפילו ספרים פילוסופיים שיוועו לעזרה על המדרכה, ואין מציל.
זה הזכיר לי את האמרה המפורסמת: ״במקום שבו זורקים ספרי ילדים - יזרקו בסוף ספרי פילוסופיה״.
למזלי, כמוני היו גם אחרים שהגיעו מאוחר, וכך תוך כדי נבירה בתוך הפח הירוק, נראינו כמו ״מחטטי זבלים נורמטיביים״, פחות או יותר. השני הרים את העינים מתוך ההריסות והבקבוקים, ושלח בי מבט שאומר חצי לעג חצי הערכה: 'לא ידעתי שאופנוענים קוראים ספרים'! הוא אמר, והמשיך לפתוח ולסגור ספרים במטרה להגיע אל הספר האולטימטיבי, מה שיגרום לנבירה שלו בתוך הפח להרגיש כדבר הנעלה ביותר שאפשר לעשות.
החתולים עמדו בצד, ושרו ״על נהרות קטמון״, מבכים את הזבל שנכבש מהם על לא עוול בכפם, בגלל זקנה אחת - בגלל הרבה צעירים - ובגלל ספרים שאי אפשר בכלל לאכול.
יצאתי עם עשרה ספרים, אפילו שיכולתי באמת לצאת בקושי עם שניים - לא בגלל תאוות ספרים שיצאה משליטה, אלא בגלל שלא היה נעים לי, לא מהחתולים, לא מהזקנה ולא מהספרים. ההוא ״שלא ידע שאופנוענים קוראים ספרים״ שאל אותי אם ראיתי באזור ספרים שמתעסקים באימפריה הרומית, אצלו ביד היה כרך אחד, אצלי שלשה. חיפשתי את הפאנצ׳ ליין המבריק בשביל להחזיר לו, אבל כל מה שיצא לי היה ניד ראש ממזרי (עד כמה שידי משגת בזה) וסימון עם היד על הספרים שאצלי, מהיום בכל פעם שהוא יקרא את הכרך השלישי, מבלי לדעת מה קרה לפני, ומבלי לדעת מה קורה אחרי, הוא יזכור את המסקנה שהוא הגיע אליה בזבל שנכבש מחתולים בשכונת קטמון.
בזבל שבסוף הרחוב זרקתי את הספרים, וחזרתי הבייתה בשביל להשלים את הסדרות שעדיין לא צפיתי בהן.
