״פשי פוטינט״ (יומן מסע פרק - 11)

פשי פוטינט - קטמנדו, נפאל.

עוד לא הספקנו להתמקם ולהרגיע את הגוף הכואב, וכבר שמענו קולות רקע במנגינה מוזרה. שמועות סיפרו לנו בשקט על מקום מיוחד, עמוס בכוחות קדושים מסוגים שונים ומשונים, על מקום שכולל בתוכו את כל חלקי המוזרות שהיו מסתובבים חופשי בעולם, מבלי שאיש ידע על קיומם, כאן אמרו לנו, תמצאו כל חלקה טובה שאלוהים אי פעם יצר. ׳הכל שם ייתכן׳ לחששו לנו באוזן יודעי דבר מפוקפקים.

אינני יכול לומר שלא רצינו לקפוץ מרוב שמחה, ואינני יכול לומר שבאמת התחלנו לקפץ. העולם המודרני לימד אותנו להיות עצורים - לא להתחיל להשתולל בכל פעם שאנחנו מרגישים צורך, זה לא מתאים להוציא החוצה את כל מה שיש לך בפנים - ׳תשאיר קצת לעצמך׳ לימדו אותנו אנשי המוסר, מצד שני אותה מודרנה מפוחדת לקחה את כל האנשים המעניינים, ושמה אותם מאחורי סורג ובריח, ׳הם לא נורמליים׳ אמרו לנו, וסגרו את שער הברזל באופן כזה שלא נוכל לראות דבר, רק דבר אחד ידענו, שם נמצאים המשוגעים, וכאן אנחנו - הנורמליים.

מכיוון שלכל אדם נורמלי יש משיכה מוזרה אל השיגעון, הרגשנו צורך קיומי ללכת ולראות מה באמת קורה שם, האם אלוהים באמת ברא כל מיני יצורים מוזרים חוץ מאיתנו היהודים, יצורים כאלו, שאפילו אנחנו נאמר שהם מיוחדים במינם. ותכלס׳ אני מבין אותו, חייבים לזעזע את העולם המשעמם הזה, פעם היו מלחמות גדולות, אלכסנדרים מוקדונים, ואפילו נפוליאונים מסוגים שונים, זה הפך את העולם לבאמת מעניין, היום מה יש לנו? לפיד? בנט? נתניהו? כמה הזויים שמרביצים לחיילים חרדים, ותקשורת שקופצת על כל הסתה? אפשר לקרוא למציאות היום בדיחה תפילה ומשעממת, לכן הוא היה מוכרח להשאיר אי שם במזרח מקומות שעדיין יעוררו אותנו, שנוכל להרגיש שהעולם עדיין מסקרן, עדיין מלא בחיים.

שנים של יובש ושל חוסר עניין דחפו את רגלינו בכח אל עבר המקום הקדוש ההוא, אל מקום ש׳הסנה׳ מעולם לא הפסיק לבעור בו.

הגענו אל השער הגדול, שער השמים. במקום מלאכים עמדו שם שומרים שביקשו כסף, ניסינו להסביר שהפסקנו להאמין בכסף, ושהמטרה שלנו עליונה יותר מכדי שתהיה תלויה במטבע, אבל הם בשלהם. צעדנו בכעס אל עבר הכניסה השניה, ולמרבה הפלא גם הם ביקשו כסף. בשלב הזה הבנו שכסף באמת חשוב לנו והכבוד עוד יותר, ׳אין מצב שאנחנו לא נכנסים אמרתי לאשתי ולעוד חבר, אנחנו הישראלים שעשו את מחאת הקוטג׳, אותנו לא יעשקו׳ סיימתי בנימת גאווה, ופתאום נזכרתי, שחודש אחרי המחאה, הכל חזר לאותו מצב שהיה קודם לכן. שתקתי. עדיף לא לדבר על זה.

בשער השלישי ניסינו להתחכם, אני לא יכול לומר מה עשינו, אבל השומר ׳קלט אותנו כשרצנו פנימה׳, וההתחכמות הסתיימה בנסיונות מתחכמים עוד יותר, להסביר איפה הכרטיסים שלנו, נסיונות שדווקא הצליחו בשביל שלא יקחו אותנו לתחנת משטרה, ולא הצליחו עד כדי כך שנשאר בתוך המתחם.

נשארנו בחוץ, מבואסים, כששומר נפאלי מסתכל עלינו בפנים מפחידות. מישהו פלט בשקט שאפשר להגיע מסביב דרך ההר, טיפוס של חצי שעה הוא הוסיף, וכולנו שתקנו מנסים לחשב מה יותר חזק אצלנו, העצלנות או הכבוד. איכשהו כולנו הסכמנו שהכבוד שולט, והתחלנו לטפס.

הצלחנו להכנס והתקדמנו לכיוון האטרקטיבי - ״שריפת גופות״. בדרך פגשנו ׳באבות׳ (כינוי של כבוד לאנשים מוזרים) כשלכל אחד שיגעון אחר. אחד הלך עם נר על הראש, אחד צבע את כל הגוף בצבע לבן, ואפילו שניים שצבעו את עצמם באותם צבעים, המכנה המשותף שלהם היה, שכולם ביקשו כסף. המכנה המשותף שלנו היה, שאיש מהם לא קיבל כסף.

הגענו למקום ששורפים את סבא וסבתא, ואת האח הקטן שסתם מת פתאום. לא היה תפריט רשמי מהי ׳מנת היום׳ אבל כולם כיבדו את הזקנים, ולכן שרפו אותם קודם. לא הייתי ממליץ לעבור שם קורס ב׳ברביקיו׳, הבשר פשוט נשרף לגמרי, ולא נשאר מה לאכול.

דרך הזווית של העין, ראיתי שומר מתקדם לכיוונינו, הבנתי שהמשחק נגמר, תפסו אותנו. איפה הכרטיסים שלכם הוא שאל, התחלנו להפוך את הכיסים בתקווה - אולי יקרה נס, אולי.היו לנו הרבה כיסים, אבל לא קרה שום נס. השומר הצעיד אותנו לכיוון השוטרים. אשתי שאלה אותי בשקט, אם נראה לי שישרפו אותנו. האמת היא שחשבתי שהיא צודקת בהשערה, אבל לא רציתי להפחיד אותה אז אמרתי שלא. משום מקום השומר שמע את המילה ׳איטליה׳, אתם משם? הוא שאל, עניתי לו שכן ובאותו הרגע הרגשתי ממש איטלקי. ׳טוב צאו החוצה׳ הוא אמר, ושלח אותנו.

כשהיינו בחוץ הגענו לכמה מסקנות חדשות:
׳גם משוגעים אוהבים כסף׳
׳שיגעון הוא מקצוע לכל דבר׳
׳כסף הוא הכל בחיים כשאין ניסים׳
׳בשר אדם צריך להתבשל הרבה יותר מבשר בהמה׳, וייתכן שזהו ׳מותר האדם מן הבהמה׳.
׳אנשים מבוגרים נשרפים הרבה יותר מהר מילדים׳
׳אי אפשר למחזר אדם מת׳

היו עוד כמה רעיונות, אבל הסכמנו ב׳חבורה׳ שלא נפרסם אותם, מחשש לשמנו הטוב..

(גילוי נאות: במדורה שבתמונה שורפים את סבתא)

״יוגה״ (יומן מסע פרק - 10)

מיומנו של קוף (יומן מסע פרק - 9)

ריקיקש - אוטראקהאנד, הודו.

האמת היא שלא חשבתי לכתוב בכלל, וכי למה לי?! הרי אצלכם תמיד עושים צחוק מכל דבר רציני. אתם קוראים לזה הומור שחור, אצלנו קוראים לזה ׳טפשות אנושית׳. אתם כל הזמן חייבים להוכיח לעצמכם, שיש לכם את היכולת לצחוק ולהצחיק, כנראה העולם שלכם שחור כל כך, עד שהייתם חייבים לרדת כל כך נמוך.

הדברים שאני הולך לכתוב מוסכמים בכל משפחות הקופים, אין לנו שפות שונות כמו שיש לכם. ראו זאת כרצון טוב שלנו לעזור לכם ולו במשהו, מקווה שתבינו אותי, גם אם תעשו מזה צחוק.

דבר ראשון, אנחנו גם מאמינים באבולוציה. אם חשבתם פעם שאתם המצאתם את הרעיון, תשאלו כל בבון מצוי או כל שימפנז שעדיין לא למד קרוא וכתוב. יש לנו מסורת דור מפי דור, האבא מהסבא וכו׳ עד הקוף הקדמון שנוצר לפני כמה מליוני שנה, הייתה התפתחות - נוצרנו מהאדם.

התיאוריה פשוטה, היה פיצוץ מסתורי בעולם, וכך במשך מאות מליוני שנה עברנו מוטציות ועוד מוטציות, נוצר לו אותו מהלך על שתיים שנקרא אדם, וממנו התפתחו הקופים, שהם העל אדם. (וכמו שאומרים אצלכם, ״קוף אחרי בן אדם)

חוקרים מוסמכים בדקו את העניין לעומקו, ומצאו שרידים של גולגולת באמצע ההתפתחות, כשהיא לא ממש קוף עדיין. אתם אוהבים לקרוא לממצאים שלכם בכל מיני מילים גבוהות, בשביל לחזק אצלכם את ההרגשה שיש לכם אוצר מילים גבוה, אנחנו פשוט קוראים לזה בשם שלו - חצי קוף חצי אדם.

יש לכם כל כך הרבה חסרונות שזה פלא איך באמת הצלחתם עדיין לשרוד. אתם חסרי יכולת אקרובטית, נעים בכבדות, קשה לכם לפתוח ליצ׳י, והיחס שלכם בין האחד לשני מגעיל וחסר תרבות באופן משווע. שמעתי גם כמה קופים זקנים מדברים, הם סיפרו שיש כמה מידות שממש מחוללות בכם שמות - ״מוציאות אתכם מן העולם״ כלשונם. הם אמרו שאתם קוראים לזה קנאה, תאווה וכבוד. למען האמת, לא הצלחתי להבין איך אפשר לקנאות במישהו אחר, הרי אתה - אתה, ולא הוא. גם לא הבנתי מה זה הכבוד הזה, בשביל מה צריך אותו, ולמה לרדוף אחריו, אבל זה מה ששמעתי אותם אומרים.

אתם מתגאים בשפה שלכם ואומרים שאתם עליונים יותר, זו בדיחה אומללה. אם הייתם יודעים להסתכל עלכל דבר בפרספקטיבה נכונה, הייתם יכולים לראות את המוגבלות הנוראית שאופפת אתכם - ״אתם צריכים להביע את עצמכם במילים בשביל שיבינו אתכם״, נוראי. אבל ייתכן שזהו אותו הכבוד שכבר דיברתי עליו, שגורם לכם לומר כאלו שטויות, אינני יודע.

אתם גם צריכים משמעות בשביל לחיות. מי שמע על כזה דבר? חיים בשביל לחיות! אולי תחפשו משמעות בשביל למות? זה נשמע לכם הגיוני יותר? והדבר שממש לא הבנתי הוא הקטע המוזר שאחרי שמצאתם משמעות פתאום נח לכם, הכל נהיה מובן וטוב, עד שתגלו שזו לא המשמעות האמיתית. תבינו, אין משמעות, הגעתם מפיצוץ קטן והתפתחתם, ויום אחד בלי שום פיצוץ, תעלמו והקופים ישארו לבד, בלי משמעות, פשוט לחיות בשביל לחיות, אין דבר נעלה יותר מזה.

המצאתם מוסר בשביל להרגיש שאתם נהורים ותרבותיים, ואני שואל, מי צריך מוסר כשכולם סביבו כלילי המידות, מי צריך כללי שולחן, כשכולם נימוסיים עמוק בפנים, בשורשים.

אם תסתכלו על ההיסטוריה הארוכה והמכובדת של הקופים, לא תמצאו שבט אחד שרצח באכזריות שבט אחר. אנחנו מעולם לא אמרנו שיש אלוהים לעולם ובשמו הקדוש העלינו אנשים על המוקד במרכז העיר, לא! אנחנו לא מאמינים באלוהים שכזה, הוא אנושי מידי. המוטציה שעברנו חיזקה אותנו והפכה את המין הקופי לחסר רגשות. אנחנו לא רוצחים קופים אחרים, לא בגלל ש״חיי קוף״ הוא הדבר הכי נעלה שיש, אלא בגלל שאין לנו שום צורך לרצוח קוף אחר. אחרי הכל אנחנו לא שוכחים שהגענו מהאדם, והוא מחיידק והוא מפיצוץ, כך שחיים אין להם ערך עליון, וכמו שאתם אוכלים בעלי חיים שלא התפתחו מספיק, ולא אכפת לכם, לנו גם אין בעיה לאכול בני אדם ושאר ירקות. איך אמר קוף חכם אחד, רק החזק שורד.

דבר אחרון: כשאתם עוברים לידנו, וכל אחד מתייפייף בבגדים שלו, מצחקקים עם הקול המעצבן שלכם, ומסתכלים עלינו בסוג של זלזול על כך שאנחנו מסתובבים עירומים, זה מציק לי. אתם חושבים שבגדים הם סימן לעליונות, ואני יודע שבגדים הם סימן לבושה - אין לכם אומץ ללכת בעירום. אתם חושבים שהדיבור הוא ׳גבוה׳, ואני יודע, שהדיבור הוא תוצאה של פחד שיש בכם מהשתיקה.

אחרי כל זה הבנתי שגם מהקופים לא נעלמו כל המידות הרעות, ואנחנו עדיין רגישים במידה רבה כמוכם. זהו סימן שגם אנחנו נעלם יום אחד כמו בני האדם, ובמקומנו תקום מוטציה חדשה, כזאת שאין לה שום מידות ושום עיוות. כמו שנאמר באחד הספרים שלנו: ״דע מאין באת, ודע שמישהו יבוא גם אחריך״.