״פשי פוטינט״ (יומן מסע פרק - 11)

פשי פוטינט - קטמנדו, נפאל.

עוד לא הספקנו להתמקם ולהרגיע את הגוף הכואב, וכבר שמענו קולות רקע במנגינה מוזרה. שמועות סיפרו לנו בשקט על מקום מיוחד, עמוס בכוחות קדושים מסוגים שונים ומשונים, על מקום שכולל בתוכו את כל חלקי המוזרות שהיו מסתובבים חופשי בעולם, מבלי שאיש ידע על קיומם, כאן אמרו לנו, תמצאו כל חלקה טובה שאלוהים אי פעם יצר. ׳הכל שם ייתכן׳ לחששו לנו באוזן יודעי דבר מפוקפקים.

אינני יכול לומר שלא רצינו לקפוץ מרוב שמחה, ואינני יכול לומר שבאמת התחלנו לקפץ. העולם המודרני לימד אותנו להיות עצורים - לא להתחיל להשתולל בכל פעם שאנחנו מרגישים צורך, זה לא מתאים להוציא החוצה את כל מה שיש לך בפנים - ׳תשאיר קצת לעצמך׳ לימדו אותנו אנשי המוסר, מצד שני אותה מודרנה מפוחדת לקחה את כל האנשים המעניינים, ושמה אותם מאחורי סורג ובריח, ׳הם לא נורמליים׳ אמרו לנו, וסגרו את שער הברזל באופן כזה שלא נוכל לראות דבר, רק דבר אחד ידענו, שם נמצאים המשוגעים, וכאן אנחנו - הנורמליים.

מכיוון שלכל אדם נורמלי יש משיכה מוזרה אל השיגעון, הרגשנו צורך קיומי ללכת ולראות מה באמת קורה שם, האם אלוהים באמת ברא כל מיני יצורים מוזרים חוץ מאיתנו היהודים, יצורים כאלו, שאפילו אנחנו נאמר שהם מיוחדים במינם. ותכלס׳ אני מבין אותו, חייבים לזעזע את העולם המשעמם הזה, פעם היו מלחמות גדולות, אלכסנדרים מוקדונים, ואפילו נפוליאונים מסוגים שונים, זה הפך את העולם לבאמת מעניין, היום מה יש לנו? לפיד? בנט? נתניהו? כמה הזויים שמרביצים לחיילים חרדים, ותקשורת שקופצת על כל הסתה? אפשר לקרוא למציאות היום בדיחה תפילה ומשעממת, לכן הוא היה מוכרח להשאיר אי שם במזרח מקומות שעדיין יעוררו אותנו, שנוכל להרגיש שהעולם עדיין מסקרן, עדיין מלא בחיים.

שנים של יובש ושל חוסר עניין דחפו את רגלינו בכח אל עבר המקום הקדוש ההוא, אל מקום ש׳הסנה׳ מעולם לא הפסיק לבעור בו.

הגענו אל השער הגדול, שער השמים. במקום מלאכים עמדו שם שומרים שביקשו כסף, ניסינו להסביר שהפסקנו להאמין בכסף, ושהמטרה שלנו עליונה יותר מכדי שתהיה תלויה במטבע, אבל הם בשלהם. צעדנו בכעס אל עבר הכניסה השניה, ולמרבה הפלא גם הם ביקשו כסף. בשלב הזה הבנו שכסף באמת חשוב לנו והכבוד עוד יותר, ׳אין מצב שאנחנו לא נכנסים אמרתי לאשתי ולעוד חבר, אנחנו הישראלים שעשו את מחאת הקוטג׳, אותנו לא יעשקו׳ סיימתי בנימת גאווה, ופתאום נזכרתי, שחודש אחרי המחאה, הכל חזר לאותו מצב שהיה קודם לכן. שתקתי. עדיף לא לדבר על זה.

בשער השלישי ניסינו להתחכם, אני לא יכול לומר מה עשינו, אבל השומר ׳קלט אותנו כשרצנו פנימה׳, וההתחכמות הסתיימה בנסיונות מתחכמים עוד יותר, להסביר איפה הכרטיסים שלנו, נסיונות שדווקא הצליחו בשביל שלא יקחו אותנו לתחנת משטרה, ולא הצליחו עד כדי כך שנשאר בתוך המתחם.

נשארנו בחוץ, מבואסים, כששומר נפאלי מסתכל עלינו בפנים מפחידות. מישהו פלט בשקט שאפשר להגיע מסביב דרך ההר, טיפוס של חצי שעה הוא הוסיף, וכולנו שתקנו מנסים לחשב מה יותר חזק אצלנו, העצלנות או הכבוד. איכשהו כולנו הסכמנו שהכבוד שולט, והתחלנו לטפס.

הצלחנו להכנס והתקדמנו לכיוון האטרקטיבי - ״שריפת גופות״. בדרך פגשנו ׳באבות׳ (כינוי של כבוד לאנשים מוזרים) כשלכל אחד שיגעון אחר. אחד הלך עם נר על הראש, אחד צבע את כל הגוף בצבע לבן, ואפילו שניים שצבעו את עצמם באותם צבעים, המכנה המשותף שלהם היה, שכולם ביקשו כסף. המכנה המשותף שלנו היה, שאיש מהם לא קיבל כסף.

הגענו למקום ששורפים את סבא וסבתא, ואת האח הקטן שסתם מת פתאום. לא היה תפריט רשמי מהי ׳מנת היום׳ אבל כולם כיבדו את הזקנים, ולכן שרפו אותם קודם. לא הייתי ממליץ לעבור שם קורס ב׳ברביקיו׳, הבשר פשוט נשרף לגמרי, ולא נשאר מה לאכול.

דרך הזווית של העין, ראיתי שומר מתקדם לכיוונינו, הבנתי שהמשחק נגמר, תפסו אותנו. איפה הכרטיסים שלכם הוא שאל, התחלנו להפוך את הכיסים בתקווה - אולי יקרה נס, אולי.היו לנו הרבה כיסים, אבל לא קרה שום נס. השומר הצעיד אותנו לכיוון השוטרים. אשתי שאלה אותי בשקט, אם נראה לי שישרפו אותנו. האמת היא שחשבתי שהיא צודקת בהשערה, אבל לא רציתי להפחיד אותה אז אמרתי שלא. משום מקום השומר שמע את המילה ׳איטליה׳, אתם משם? הוא שאל, עניתי לו שכן ובאותו הרגע הרגשתי ממש איטלקי. ׳טוב צאו החוצה׳ הוא אמר, ושלח אותנו.

כשהיינו בחוץ הגענו לכמה מסקנות חדשות:
׳גם משוגעים אוהבים כסף׳
׳שיגעון הוא מקצוע לכל דבר׳
׳כסף הוא הכל בחיים כשאין ניסים׳
׳בשר אדם צריך להתבשל הרבה יותר מבשר בהמה׳, וייתכן שזהו ׳מותר האדם מן הבהמה׳.
׳אנשים מבוגרים נשרפים הרבה יותר מהר מילדים׳
׳אי אפשר למחזר אדם מת׳

היו עוד כמה רעיונות, אבל הסכמנו ב׳חבורה׳ שלא נפרסם אותם, מחשש לשמנו הטוב..

(גילוי נאות: במדורה שבתמונה שורפים את סבתא)