יום חמישי, 11 ביולי 2013
״יוגה״ (יומן מסע פרק - 10)
אשראם סווארג - רישיקש, הודו.
הייתה זו נסיעה קשה, וישנם איברים שכבר לא יחזרו חזרה אל אותו מקום שממנו יצאו. האוטובוס המקרטע כאילו קטע באחת (אבל לאט לאט) את תמימות נעורינו, זוהי הודו! נסיעות ארוכות ואוטובוסים מתישים. הגענו לרישיקש - העיר הקדושה, ובירת היוגה העולמית.
קדושה או לא קדושה, המונסונים עצבניים ורטובים, בדיוק כמו כל הערים האחרות. קדושה או לא קדושה, אי אפשר באמת להרגיש כשעייפים.
פחדנו ללכת לישון, הרי בטוח נחלום שוב על האוטובוס והנסיעה הארוכה, על הודים שנדחפים לתוך הפרצוף שלנו, ועל עוד דברים שלא מקובל לספר אותם בפרהסיה, וזה הרי נוגד את כל הרעיון של השינה, שהוא רגיעה והחלפת אווירה. בסוף החלטנו שנלך לישון בכל זאת, ונזכיר לעצמנו שהכל חלום. הרגשנו כל כך חכמים על ההבנה הפילוסופית שלנו, עד שהבטחנו לעצמנו, שמיד כשנקום נתחיל לכתוב ספר. עמדתי להרדם עם חיוך, כשזרקתי ככה בקול לחלל החדר ״ואולי הכל חלום״? ההדים חזרו אלי וגרמו לי להרגיש אידיוט, וכך נרדמתי בהרגשה מפגרת, וחיוך עוד יותר מפגר.
הבוקר עלה מזמן, וענני צהרים כבר התחילו מרחפים מעל העיר. ׳קום כבר׳ אשתי אמרה, ׳צריך ללכת ליוגה׳ היא הוסיפה, אחרי שהשמעתי קולות מסויימים בגנות קימה של צהרים. שכבתי במיטה חצי ער חצי ישן וניסיתי להחליט אם עדיף לקום למציאות קשה, או להמשיך לחלום על הנסיעה הקשה, ולנסות להזכיר לעצמי שאני חולם, וזה בכלל לא אמיתי. היו שיקולים לפה ולשם, עד שהיא חזרה והצהירה שאם אני לא קם, היא הולכת לקנות בגדים. פתאום לא היו יותר שיקולים, הבנתי שאם אני נשאר לישון, המציאות של הארנק שלי תשתנה, ודרסטית.
יצאנו בצעדים בוטחים. זו הייתה אמורה להיות התחלה חדשה לכל החיים החשוכים שהיו לנו עד עכשיו. לכל המציאות שכבר לא ידענו אם היא אמיתית או לא. ראינו בזה תרופת פלא לכל הסבל שראינו בחיים, או כמו שהמורה בכיתה ד׳ היה אומר לי כל יום מחדש - ׳דף לבן וחלק׳. ככה זה היה אמור להיות, אבל מיד כשהגענו התחלנו ברגל שמאל, העזנו להכנס עם נעליים, וחיללנו את הקודש בלא יודעין. יש לי תחושה שהאלים כועסים עלינו, וזו תחושה ממש לא נעימה, במיוחד כשאתה באזור שליטה שלהם, בהודו.
תחושת אי נעימות עם כל חוסר הנוחות שיש בה, עדיין לא חזקה יותר מתחושת העצלנות האין סופית שגורסת - ״אם הגענו עד כאן אין מצב שנחזור לאחור בלי לעשות את מה שבאנו לעשות״. נכנסנו.
שורות שורות ישבו עשרות של אנשים ונשים בצבעים שונים, כולם באותה תנוחה, וידיהם שלוחות במין פוזיציה מוזרה. שקט, רק קולו של המאסטר מנסר את האויר במין מבטא מוזר ומהפנט. התיישבנו ביראה.
׳עכשיו תרימו את הידים למעלה ותכופפו את הגב׳, חתך שוב המאסטר באוויר. הרמתי את הידים וכופפתי את הגב. קלי קלות חשבתי לעצמי, מנסה לשמור את המחשבות עמוק בפנים, בשביל לא להכעיס עוד יותר את האלים. ׳עכשיו תתיישרו את הגב׳ קטע אותי המאסטר מאותם הרהורים אסורים. ניסיתי ליישר, ושמעתי פיצפוצים מבשרי רעות, העפתי מבט חטוף על כולם, כן, כולם ישרים כמו פלס. ניסיתי שוב - שום דבר. ׳עכשיו תמתחו את רגל ימין׳ המאסטר המשיך בלי להתחשב, וכולם אחריו יישרו את הרגל בשקט. זה הכעיס אותי, למה אף אחד לא מרים צעקה? למה אף אחד לא מפגין נגדו? האנשים סביבי לא רואים, שהם נראים עכשיו כמו תרנגולות מרוטות? כבר עמדתי לקום ולצעוק, רציתי לומר שאני לא קשור, ושאני לא מסכים, אבל אז הדיקטטור הגדול הגיח מאחורי, ׳עכשיו תכופפו רגל אחת קדימה ואחת אחורה, תיישרו את הגב ותמתחו את הצוואר ללמטה ואחרי כל זה תרימו את הידיים׳ הוא אמר, וראיתי את הזיק המפחיד, זה שגורם לך לקפוא על המקום, ורק לעשות מה שאומרים לך. נסיתי לפה ולשם - שום דבר, המאסטר הבחין בי והתחיל ״לעזור״. עד אותו רגע לא ידעתי שהגוף יכול לשמש בתור כלי נגינה - צורם ובכייני, אבל עדיין מנגן.
צלעתי כל הדרך חזרה אל ה׳גסט האוס׳, היוגה הזאת סחטה אותי, הפכה אותי למיץ עצמות לא אנושי. אם הייתי אמיץ, הייתי מספר לאותו מאסטר ששבר לי כל מפרק בגוף, שאני כועס על האלים, כועס נורא, ושלא אכפת לי מה הם חושבים עלי. אבל לא הייתי אמיץ, אז פשוט שתקתי וצלעתי החוצה, אל החופש.
נפלתי למיטה ונרדמתי. ובחלום אני בתוך אשראם גדול, עושה יוגה עם עוד מאות אנשים, ג׳ון לנון ישב לידי ועשה את אותן תנועות שכולם עשו. הכל עבד בדיוק כמו שהכל אמור לעבוד. מתחתי את עצמי לכל עבר, הרגשתי כמו פרפר שמתעופף בהיי, אחרי שישב על שיח של מריחואנה.
התעוררתי ולא ידעתי, ״האם אני אדם שחלם שהוא פרפר, או שאני פרפר שחולם שהוא אדם״. כך או כך אני תמיד ימשיך לעשות יוגה בחלום כלשהו, ואם בחלום אחד קל יותר מבחלום אחר, ברור מאליו שזהו החלום האהוב עלי.
(מאז אשתי הולכת לבד, היא לא טובה בלחלום כמוני. היא אומרת שאני לא ״מציאותי״, אבל בסופן של דבר, המציאות האמיתית היחידה היא ״כמה יש לנו בארנק״)
יגהת ומצאת תאמין!
הירשם ל-
תגובות לפרסום (Atom)
אתה פרפר חבוב, לא שמת לב?
השבמחקאני אני. ותו לא. אבל מי האני הראשון, לעזאזל.
מחק