יום שני, 8 ביולי 2019

"נער זקן"

נער זקן (15.7.2105)

זהו חצי טור על חיים אחרים, וחצי סיפור על ידידיה שכתבתי ב2015. נער זקן שפגשתי כשהכל היה כל כך צעיר. לפני שבועיים ידידיה החליט לעזוב למקום קבוע. חבר אחר כתב עליו שיר שביום מן הימים נבצע אותו יחד. יהי זכרך זכרון לכל החיים באשר הם.

נער זקן:

פגשתי אותו לפני בערך שלש שנים. הוא היה צעיר ממני כמעט בעשור - בקושי בן חמש עשרה. לפי הסיפורים שלו היה נשמע שהוא עבר בחייו יותר ממה שאני אעבור גם כשיהיו לי ילדים נשואים. בגיל שתים עשרה, כשעוד לא ידעתי שיש כזה מושג 'מחוץ לבית', כשהבית אפף אותי במין הילה מרגיעה, כזאת ששומרת עליך מכל מה שבחוץ - מכל מה שאיננו ידוע, הוא כבר הסתובב, רק בחוץ - הוא לא ידע מה זה בית.

כל כך צעיר וכבר כל כך מבוגר. גוף של ילד ותכונות הישרדות של זקן ובא בימים.

היה מעניין לשבת איתו, מין רחמים מעורבים במין קנאה של אדם שגדל במקום נורמלי, חסר פחדים ודאגות. הרצון הפרדוקסלי שבתוכי: מצד אחד אל הפשוט, המוכר, חסר הקשיים, ומצד שני, הרצון אל הסכנה, אל אדמת הטרשים מלאת סימני השאלה שבחריצים. התשוקה אל הלא ידוע חסר השם - מלא התחושה.

הוא היה מספר סיפורים שאילולי למדתי להכירו הייתי בטוח שהם נכתבו מזמן, באיזה ספר קלאסי-טראגי ויקטור הוגו וחבריו סטייל. הוא היה מספר ואני הייתי יושב עם עיניים פקוחות לרווחה, משתאה, מנסה להבין האם גם הוא רואה בסיפורים הללו מוטיב א נורמלי, מוזר - אולי אפילו משוגע אך בעיניו תהיות כאלו לא באו בחשבון, אלו החיים שהוא חי בהם, וגם אלו שכמותו חיו בדיוק כמוהו, מנסים לשרוד את החיים - מנסים לשרוד את מה שנראה להם שאין שונה ממנו.

סיפורים על סמים קשים, בגיל שעדיין לא העזתי להדליק סיגריה, שלא לדבר על לשאוף איזו שאיפה ריחנית. סיפורים על אנשים שעברו חיים קשים משלו והדבקנו עליהם תווית של משוגעים, מכיוון שהם נראו לנו כמשוגעים, אנחנו - "הנורמלים". אנחנו, שפוחדים מכל מה שלא נראה בדיוק כמונו. סיפורים על נדודים חסרי מנוח, מחורבה אחת אל אחרת, כיוון שאחרים, כמוהו אך חזקים ממנו השתלטו עליה. סיפורים על יחסי כוחות בין אנשים שאין להם מה להפסיד, כיוון שהפסידו כבר הכל, ובין אנשים שמבקשים רק להפסיד, כי אין להם שמץ של רצון להרוויח שום דבר.

סיפורים על ימים בלי אוכל, על נבירה בפחים כדי למצוא משהו לאכול - להשיב את הנפש שכמעט וכבר איננה. על זמן בו בקשת נדבה הפכה לטבעית, כי אם לא הוא יגווע ברעב. על תהליך בו הנפש מבינה כי אם אותו אדם לא ייתן לו משהו לאכול הוא אבוד. על הפנמה שאפשר לחיות ולסמוך על אחרים שייתנו לך, כי לך אין ולא יהיה לך. על עוז הרוח שבבקשת הצדקה, על ידיעה פשוטה ומוחלטת שאם אין הוא לי - "אני מי לי.

הייתי מנסה להרגיש את מה שהוא חווה, ועדיין חווה. לתפוס קצת מתוך המערבולת הנפשית הזאת, חסרת התחתית. נגעתי בתחושה, הרגשתי את הרטיבות שלה, אך עדיין, לא הייתי שם, בשביל לדעת באמת על מה הוא מדבר  - צריך להיות שם, ומעולם לא הייתי, ובסתר ליבי, על אף תשוקתי האסורה, כנראה אינני רוצה להיות. אך לחוש, כולם רוצים. כל האנשים ה'שבעים'.

מידי פעם הוא היה נעלם לכמה שבועות, כי ככה הם חסרי הבית - גם כאשר הם מוצאים מקום קבוע שאיננו באמת בית, יש בהם את הכורח הפנימי - לנוע, אחרת ירגישו כאילו יש להם בית, ומזה הם פוחדים, כמעט כמו אנשי הבית הפוחדים ממקום שאיננו בית.

גם בתקופות היעלמותו היו מבקרים אצלנו חסרי בית, אנשי העולם האחר. אנשים בעלי סיפורים מעוררי תדהמה, אחרי הכל היינו ממוקמים ב״ליפתא״ שבירושלים, מקום שהינו אבן שואבת לאנשי הלילה, ועיר הממגנטת אליה את כל מי שיש בו את מין המגנטיות המשוגעת, משהו כמו משולש ברמודה - משולש ברמודה הנפשי. אך אף חסר בית ושום סיפור לא הצליחו לפרוט את מיתרי תשוקתי וליבי כמו אותו נער צעיר, חסר הזיפים, שבתוכו פנימה כבר היה שבע ימים, ולא ראה בטוב.

כך עברו להן שנה או שתיים, הוא היה חוזר ושוב נעלם, מציץ מן החרכים ובורח, שולח ידו אל חור המנעול, ומיד מושיטה בחזרה. יושב בשקט על ספסל בליפתא, ודקה לאחר מכן מדלג על הרים שאין להם שם, במקומות חשוכים שאיש לא כתב עליהם. מקומות שרק אלו שאין להם מקום מכירים - וזהו מקומם.

ואז הוא נעלם. הפסיק לשלוח יד אל המנעול, הפסיק להופיע בכל בוקר עם הפרצוף ה'יגע-לא מבין-מבין יותר מידי שלו', והנוף קיבל את זה - הנוף מקבל הכל, פתוח לשינויים יותר מאותם בני אדם הטוענים לקבלת השונה תמיד. יתרה מזאת, בשונה מאותם אנשים, הנוף גם מקבל את עצמו, לא רק את השונה ואת השינוי, כך הוא הנוף, וכך הוא ישאר. עד שכבר לא יהיה נוף - עד שלא יהיה מקום לשינויים.

לי הוא היה חסר, אינני נוף, ואינני אוהב שינויים שלא אני שיניתי. הייתי שואל את אותם שישבו בליפתא דרך קבע מה שלומו? האם שב? היכן הוא? האם עוד ישוב? אך במקום תשובה היו ה"קבועים" נדים בראשם, ממלמלים תשובה וחצי תשובה - אומרים ש"אי אפשר באמת לדעת". ואכן, באמת אי אפשר היה לדעת, גם הוא עצמו לא ידע, וגם לא רצה לדעת. לאף אחד לא היה אכפת, חוץ ממני.

מידי פעם היה עובר אורח מזדמן מספר שהוא נראה לאחרונה אי שם בצפון הרחוק, בקברים של צדיקים, היכן שיש אוכל כל הזמן, ואולי גם צדיקים. אחד סיפר לי שהוא כבר כמה חודשים בתוך בית חסר בעלים אי שם במירון. הוא סיפר שהנער פרץ מהחלון דרך לכולם, ועכשיו ישנים שם יחד איתו כמה וכמה הומלסים לשעבר, שכנראה היו מבוגרים ממנו בעשרות שנים. אחד אחר סיפר לי חודשים אחדים לאחר מכן שהוא כבר במקום אחר - שמשטרה פינתה את כל החבר׳ה שבבית, כי לכל בית יש בעלים, גם לבית הזה שלא היו לו בעלים - עד שהוא נכנס לשם. אותו אחד סיפר שעכשיו הוא לא במירון אלא בטבריה, אצל צדיק אחר, אוכל רוגלך ובורקסים, פחמימות זולות המוצאות את עצמן דרך קבע בקברות צדיקים. כך או כך, הייתי ניזון משמועות של הולכי דרכים, ושל נוודים אחרים כמותו, שכנראה גם עליהם סיפרו סיפורים מעוררי תפלצת, ואף עליהם שאלו שאלות במקום אחר.

חלף עוד זמן והתרגלתי. הוא נשכח מליבי ושקע בתוך ים השכחה השואב אליו כל מה שרחוק, כל מה שלא מרצד על פני הנוף. אפילו את האדם עצמו - אותו אדם שים השכחה מצוי בתוכו.

אך כמו תמיד, גם הים הזה גועש, ומחפש דרך להתפרץ, והיום זה קרה. ישבתי ברובע היהודי, מקום שסוחף אליו יותר מהכל, שואב אליו בכח חסר גבולות ועל אנושי את כל המי ומי: נורמליים ומשוגעים, יהודים ושאינם, את הנסחפים ואף את אלו ששוחים כנגד הזרם. ישבתי וחשבתי על החיים: על - למה אני כאן עכשיו, למה הייתי היכן שהייתי קודם, והיכן אהיה עוד מעט. אלו מחשבות שאפשר לחשוב בכל מקום, אך הקסם של הרובע - בליל האנשים מכל הסוגים ומכל קצוות עולם, יוצר הרתחה פנימית - רגע של מחשבה נודפת נסתרות. שם הוא צץ, על שביל האבנים הירושלמיות. פאותיו מתנופפות ברוח, פאות עבות וארוכות, כיפה לבנה גדולה וכיתוב מפורסם עליה, יחד עם שלשה שנראו העתק מדויק שלו, כאילו יצאו מחדר הלבשה משותף.

הם צעדו בהתלהבות, פניהם חדורות מטרה ועל כתפיהם כלי נגינה. הוא לא הבחין בי, היה נראה שהוא לא הבחין בכלום, רק בדיבור המשותף שלהם, ובצעידה האימפולסיבית קדימה. הבטתי בו עד שדמותו נמוגה במרחב, עוזב את שאלת הקיום ומהרהר רק בו.

נראה שיש לו בית עכשיו, נראה שיש לו איזו מטרה, הוא לא רק נודד בשביל לנדוד, נראה שהוא צועד על שביל שבני אדם סללו, שגם אחרים מכירים - גם תבניתו נראית כמו שביל מוזר.

ומי יודע, אולי יום אחד הוא ימשיך הלאה, אל מקום אחר, מוזר יותר או מוזר פחות, ועם כל זה ימשיך לצעוד שם, אחרי הכל הוא עדיין נער צעיר, רך בשנים.

----------

נער זקן מאוד (3.6.2019)