״הלוחש למדורות״

הם עמדו רחוק מכולם, באמצע היער. קבוצה של גברים, בתוך העשן והמחנק, רועשים ומקפצים. ביום רגיל לא הייתי פונה אליהם, אין בזה שום דבר מיוחד. בסך הכל קבוצה של צעירים, שמנסים להנות מהחיים, לפני שיגיעו לתובנה, שהחיים הם לא כיף בהכרח. או לפני שיגיעו לגיל, שהדבר היחיד שיהיה כיף, הוא הזכרון שפעם היה כיף. אבל היום ניגשתי בכל זאת. למה? לעולם לא אדע.

אחי, קח בירה, לוחש לי מתוך הערפל קול מסתורי, ויד נעלמה הושיטה לי בקבוק קר. אני לא מורגל בניסים ולא מורגל בבירה, אך כשהם קורים, אני מקבל אותם בלי להתבכיין, כמו גבר. ׳זלמן׳, נעים להכיר, לחשתי אל החושך. ׳אלוהים׳, ענה לי הקול, ספק בהלצה ספק ברצינות.

אז מה הולך פה? שאלתי, כשהעשן נמוג, ולמולי עמד צעיר, שלא הזכיר לי אפילו לא בערך, את האלוהים שדמיינתי לעצמי בראש. לג׳ בעומר הוא ענה, כולו גאווה. כזאת שמאוד מתאימה לבני אדם. ואיפה אתה נכנס בכל הסיפור? ניסיתי להכנס לעניינים. ׳אני אחראי על המדורה׳ הוא ענה, ולא ידעתי אם הייתה בתשובתו זו שמץ גאווה, או נימה של עלבון. ׳יענו׳ אתה קובע פה?! אמרתי, והרגשתי שהבירה משפיעה עלי, לפי השאלה ולפי הסגנון של השפה. בדיוק, הוא צחק, כל שנה החבר׳ה בונים מדורה ואני כאילו המלך. נראה לי שהבנתי. מלך זה אחד שמחליט את מי להרוג. אופפ אני שיכור לגמרי.

בא תשב ליד האש, אמר לי מישהו שישב ממש ליד האש. מי אתה? שאלתי. אני בניתי את המדורה, ואני הבוס פה הוא ענה, מתרווח על האבנים שסבלו אותו בשקט. אתה האחראי? שאלתי חצי לא מבין, חצי מבין שמשהו מסתבך פה נורא. כן, ברור! הוא ענה במבט רציני של אחראי. התיישבתי בכבדות על האדמה הקשה שלידו.

רוצה נקניקיות? פנה אלי בחור אחר, שהיה עסוק, דקה אחת, בדאגה רבת חשיבות, שהיער לא ישרף, ודקה שניה בדאגה יותר משמעותית, שהבשר לא ישרף. לגבי היער, הוא עשה עבודה מעולה, לגבי הבשר, הייתי מעדיף להשתמש במילים אחרות.

ראית את המדורה שלי? הוא שאל, אחרי שנגסתי ברעבתנות בלתי מוסברת, בחתיכות הבשר השחור. מדורה שלך? תהיתי בקול, בוודאי הוא ענה בעליצות אינדיאנית משהו, מי נראה לך סידר כאן את הכל?! הייתי כבר אחרי שלשה בקבוקים, ולא יכולתי לענות על שום דבר. הכל נראה הגיוני, אמרתי לעצמי, ואיכשהו הרגשתי בפנים, שזהו המשפט הכי לא הגיוני שאמרתי אי פעם.

הזמן עבר ואותן צלליות של אנשים התחילו להתאדות. פחות קולות נשמעו באוויר, והשקט השתלט על המדורה המיותמת.

נשארתי לבד. צמרות העצים סביבי, התחילו לתפוס אט אט צבע צהוב מוזר, מאירים כלפידים באמצע הלילה, אך למי אכפת. מעולם לא ראיתי מחזה מרהיב שכזה, הכל בוער סביבי, ומתפצפץ ברעש כועס. החום גם הוא, קשה מנשוא, סוגר עלי מכל הכיוונים במעגל גדול של אש. ואני יושב עם שני בקבוקי הבירה שנשארו, מקפיץ אותם מיד ליד, ומתאמן על המשפט, ״אחי, קח בירה״. עכשיו אני הבוס של המדורה. המדורה הכי גדולה שאי פעם ראיתי, שאי פעם אוכל לראות.

״בדרך להודו עוצרים לזריקות״

זהו! אני טס להודו אמרתי לחבר׳ה בהתרגשות. אתה רוצה לטוס תיקן בלגלוג מישהו מעצבן. מה עם אישתך שאל - אמר אחד אחר, יותר מעצבן מהראשון. ״היא לא תסכים לבוא״, ״אי אפשר לדעת איתו״, ״היא משוגעת״, ״הוא משוגע״. השיחה הלכה והתדרדרה, ואיכשהו לרעתי. זה בסדר אמרתי להם, היא חושבת שהודו נמצאת באירופה.

לך לעשות זריקות כולם אמרו לי, חציים בדאגה אמיתית, והחצי השני מתוך נסיון טהור להבין אם באמת אני מתכנן לטוס. חבר טוב אחד, שכבר נסע הרבה, דאג להסביר, אתה לא רוצה למות באמצע טיול. כשכבר הגעת לשטח, אתה רוצה שהכל ילך כמו שצריך. מוות בטיול הוא הדבר הכי מעצבן שיכול לקרות, לא יתאים לך שאיזה נווד חולף ישמע את המילים האחרונות שלך! חכה לבית בשביל זה, ״טוב למות בארצנו״.

האמת היא שגם למות בבית אני לא רוצה, אבל אחרי הדרשה המנומקת שלו, כבר בחרתי בראש כמה משפטים נבחרים בשביל מילים אחרונות, כשמתוכם אני אבחר את אותו אחד שהכי יתאים לאותו הרגע.

פניתי למישהו שתמיד סיפר שהוא יודע הכל על חו״ל. אילו זריקות אני צריך לקחת שאלתי אותו. חכה רגע ותענה לי, מהו הדבר הכי מגניב שהברחת אי פעם הוא שאל - ענה. בראש התרוצצו לי מחשבות על כמויות מסחריות של קוקאין, או לפחות יהלומים בשווי עצום. קצת ג׳ארס מלאוס לתאילנד, לחשתי בבושה. ״שלשה ברווזים בתוך בקבוק״ ישר מהקבר של רבי נחמן לכאן הוא המשיך, כשפניו קורנות בהערכה עצמית מופרזת, מבלי להתייחס ללחישתי.

אלו היו מילותיו האחרונות, בשבילי. בשביל העולם. נ נח נחמ נחמן מאומן!

בסוף מצאתי את הרשימה, כפי שהיא מצויינת להלן.

״קדחת מוח יפנית״. אין טיפול נגד המחלה, ושליש מהלוקים בה מתים או סובלים מנזק מוחי בלתי הפיך.

הדבר שהכעיס אותי הוא השם, בגלל שהיפנים חולים, אני צריך לעשות זריקה? זהו עוול! כשארצה לטייל ביפן, או אז אעשה את הזריקה. אני יודע גם מה הולך להיות, כשאלך לטייל ביפן יאמרו לי, שאני צריך לקחת זריקה נגד קדחת מוח הודית, לא מקובל עלי! תפסיקו לבלבל ׳במוח׳.

אחרי כל הכעס שיש בי עליה, אני עדיין שוקל להביא איתי בחזרה איזו קדחת אחת, הזולה מביניהן. מי יתעסק איתי כשיהיה לי ביד נשק שאין נגדו תרופה, ויש סיכוי של שלושים אחוז למות, או להינזק מוחית ממנה. ראו הוזהרתם.

״מלריה״. דווקא עם המחלה הזאת לא הייתה לי בעיה. היא שואבת אותי אחור, לימים שהייתי יושב וקורא את ספריו של ז׳ול וורן, כמעט בכל ספר מישהו היה חולה בטיפוס, עד שאיזה קברניט של ספינה טרופה היה מביא לו ׳כינין׳ והוא ניצל. זוהי מחלה מהספרים, מחלה אריסטוקרטית.

״דלקת כבד מסוג a, b, e״. שלש דלקות שונות.

דלקת E קצת מרושעת, משום שהיא עלולה לגרום גם למותה של האם וגם למותו של העובר. בשביל מה? קחי אחד מהם, לא לחינם הורונו חכמים להסתפק במועט.

דלקת B קצת מתחשבת, משום שהיא מחלת המין היחידה שאפשר להתחסן מפניה.

דלקת A היא סתם מוזרה, מעבר לפגיעה בכבד, אין בה שום דבר מיוחד חוץ מלהצהיב לנו את העיניים והעור. לכי לפסיכולוג.

שאר המחלות כמו איידס, שפעת העופות, כלבת, אדמת, שחפת, ירוקת, חזרת, שחמת, יבשת, אדמדמת, רגשת, זהיבות, יהירות, תאווה, קנאה וכבוד וכו׳ הן מחלות שסובבות אותנו כל יום גם בישראל, ממילא אין לי מה לכתוב עליהן. רק תזהרו מהן, אתם שנמצאים כאן בישראל.

לסיום - אם לא חזרתי מהמסע האיום הזה, רציתי שתדעו שהמילים האחרונות שלי הן ״אל תיסעו להודו״.

״מיומנו של יתוש״

פרק ראשון - מכתב אל בני אדם.

אני חייב להקדים ולומר שאינני סובל חורף. הגשם והקור גדולים עלי. אינני סובל את אחי הקטן, כמו כל אח גדול, ואני שונא אנשים ששונאים אנשים. אם תראו אותי בצורה כזאת יתכן שתתחילו להסתכל עלי בתור בן אדם, ממש כמו שאני מסתכל עליכם. (אגב, גם ליתוש הראשון קראו אדם).

הקיץ בשבילנו הוא כמעט גן עדן. אנשים מתחילים להתפשט, וזהו הזמן!

תבינו, ככל שיש יותר בשר חשוף, יש יותר משטח עקיצה, וממילא יותר משמעות לחיים. תארו לכם שהמקום היחיד לעקוץ הוא היד. דבר ראשון, היינו צריכים להסתכן יותר. הרעיון היתושי בגדול הוא למצוא נקודת טורפה. וכידוע, אצל בני אדם ישנם הרבה, רק צריך לחפש. דבר שני, השיעמום מביא את היתוש לידי טעות. כשכל מה שאנחנו יכולים לעקוץ מסתכם בידים, יתושים רבים משתעממים ופונים למקומות רגישים יותר כמו אף ואוזניים. הזעם של הנעקצים גובר, מה שהביא פעמים רבות לתוצאה של אדם אחוז אמוק - רודף אחרינו ברחבי הבית, כשבידו כלי זין שנועד להרוג, ולא רק לפצוע.

בעניין של גן עדן, רק רציתי להוסיף. מעולם לא הבנתי מה כל כך מיוחד בשבעים בתולות. אצלנו בגן העדן יש המוני בני אדם, קשורים. ואנחנו יכולים לעקוץ כמה שבא לנו, הרבה יותר משבעים.

כשקראתי לראשונה את הברית החדשה הייתי בטוח, שאם במקרה עקצנו מישהו בלחי אחת הוא מחויב לתת את הלחי השניה. אז או שהפסקתם להאמין בברית, או יותר נורא, עשיתם חילוקים בין אנשים ליתושים, מה שבוודאי הוא חילול ה׳ נורא, כי כולנו יצירי כפיו.

אין לנו שום דבר נגדכם, זה לא שאנחנו עוקצים בשביל להכעיס, זה פשוט הטבע שלנו, כמו שאתם אוכלים בעלי חיים. אז מה ביקשנו? תנו אישור לאיזו עקיצה או שתיים וזהו, נמשיך הלאה. אך לא! לא עניין אתכם בכלל, בכל זמן שמתאפשר לכם, אתם מרססים אותנו כאילו אנחנו כלום, כאילו אנחנו לא מוסיפים שום דבר בעולם.

יש אצלכם כאלו שאצלנו היו מגדירים אותם ״אכזריים״. כשהם יתפסו אחד מהבני דודים, בלי לחשוב פעמים הם יורידו לו כנף. פעם אפילו שמעתי אחד אומר כשחיוך גדול ומרושע על פניו, ״עכשיו תחזור ברגל לאילת״. תבינו, כל זה קרה בירושלים, לזבוב ממוצע כמעט אין סיכוי לחזור ברגל עד אילת, ובמיוחד כאשר הוא לבד, בלי לדעת את הדרך. ראיתי בחיים הרבה זוגות שרבו, רק בגלל שבטעות עקצנו את האשה יותר מהבעל. ותכלס׳, אחרי כל מה שאתם עושים לנו, אל תחשבו לקיים דיון איתנו בעניין הזה. אנחנו לא הולכים לעשות רשימות, כמו מי נעקץ ומי עוד לא.

שתי המצאות שינו את ההיסטוריה היתושית. הראשונה היא, התרסיס הגזעני שאתם אוהבים לקרוא לו ״אלתוש״ - ׳תרסיס דוחה יתושים׳, פשוט בושה לאנושיות. במשך הזמן למדנו להסתגל אל הריח, למרות הקושי. השניה היא ה״אור הסגול״. הצלחתם למשוך אותנו להשמדה עצמית. ממש כמו שאתם נמשכים לכסף. אבל לפחות למדנו בסוף, שלא הכל בחיים זה אור סגול. רק הזבובים נשארו טפשים, הזבובים ואתם.

מתי תצליחו לקבל את השונה, לאהוב אותו, להרגיש את מה שהוא מרגיש???

אני את שלי אמרתי. זרקתי את הכדור חזרה אליכם. אתם מוזמנים מתי שלא תרצו אל חופי ים המלח.

(הפרק נכתב בדם)

״לעולם לא עוד״

נחל אכזב ועדיין שוצף חולף אל מול פני. טיפות קטנות ויבשות שלא אומרות דבר מקפצות החוצה וניתזות בלי חדווה, נעלמות בכלום שמסביב. לא הייתה להם כל תכלית.

הלב נדם. אותו הלב שרצה לפעום, לרוץ ולהשתולל כמו בימים של פעם. אותו לב שהיה פתוח ושוחק על שטויות של מה בכך, ובאותו הזמן המשיך לטפס, ביזע, על הר גבוה.

עיניים שהתרוצצו בארובותיהן בצפייה דרוכה לקראת מראות חדשות, למראה פרחים שזה עתה פרחו במרץ נעורים. אותן שרק המתינו לעוד זוג עיניים עירני, עכשיו קמוצות הן בדכדוך עז, מבקשות להעלם, אין עוד מה לראות.

ידים שביקשו לגעת בעוצמה, לחוש אותה, למשש ולהחזיק. עתה שלוחות לצדדים במעין יאוש אדירים. אבדה להם היכולת להתפס במשהו. נמאסה עליהם המחשבה כי אפשר בכלל לתפוס. הכל נשרף, נשארו ידיים עלובות ועולם שלא נתפס. ריק.

אוזן ששמעה בהר סיני ״אנוכי ה׳ אלוהיך״ וביקשה להמשיך להקשיב ולשמוע. גילתה פתאום, ששאון המוות מרעיש מתמיד, ואין עוד מלבדו.

רק הפה הוסיף לקשקש כדרכו בקודש. לרגע אחד מילא עצמו בצחוק מתגלגל, חסר משמעות ותבונה, וברגע שלאחריו התייבב ממושכות, כזאב בודד.

ברגעים של אמת, כשחושך ואפילה מתערטלים ומציגים את מבושיהם. כשריח גוויות חרוכות משתולל ברחובות, רכוב על גבם של שדונים מרושעי פנים, ובמלחייה רבת און זורע מלח על פצעי הדעת שאבדה והלכה לה. גם אז יוסיף הפה להתפאר. ״אם אין אני לי מי לי״ יהיו המילים שיוציא מפיו, גם כאשר כל כולו כבר אוכל. ״גם״.

״התקווה גבוהה מכל תבונה״.

״דובי״

התקשרתי, מישהי ענתה אי שם.

״דובי לא נמצא כרגע בבית״.

מתי הוא יחזור, שאלתי,

״לא יודעת״, ענה קול עצוב.

ניתקתי, מה אפשר לומר.

כנראה לא חזר הבייתה כמה ימים. הדובי הזה לא מתקשר עם אנשים אמרתי לכמה חברים טובים, כן נאנח אחד, זהו דובי, תלמד את זה כבר.

היה זה בשעת ליל מאוחרת, מה בסך הכל רציתי ממנו, רציתי לחצות את הגבול לסיני השכנה. אחרי שניסיתי עשרות אנשים, אחרי ששמעתי שוב ושוב את המשפט ״חכה לי יום ושבוע״. החלטתי להתחיל להתקרב לבד, אולי מה שלא עשו החברים יעשה המרחק.

נסעתי בדרך חתחתים. נזרקתי לישון עם הנהג שלקח אותי טרמפ, ולא ישנתי. עברתי מטרמפ אחד למשנהו, חייתי את הרגע, ניסיתי לחוש את הרגע. ברחתי מן הרגע הקודם אל הרגע שהווה, וניסיתי לברוח אל הרגע ההווה הבא.

אחרי טירחה, אחרי מספר נכבד של שעות נסיעה הגעתי לאילת. העיר. מטרופולין. קרה ומנוכרת משזכרתי, יקרה ואלימה יותר. פחדתי מהרגע, ופחדתי יותר מהרגע הבא.

לא טוב היות האדם לבדו אל מול ענקי הדומם שיצר האדם. מגמדים הם את נפשו, מכופפים את מיתרי ליבו, פעם אחר פעם יקרעו וימרטו, עד שישברו כל אדם לגמרי.

מי יבוא. מי יעז ללכת יד ביד עימי אל גובי האריות שלדרומינו. עייפתי מאותם החפצים וליבם בל עימם, נגעלתי מן המתיימרים להיות לא הם, ונדתי ראשי בצער כלפי מי שלא היו אלו ולא היו אלו.

כח החיים, סוד בלתי פתור של הבריאה, אנשים מלאי זרות, לא מכירים את עצמם, לא ניסו אף פעם.

לא! אלו אין בהם תקווה, מהם לא יבוא גואל. עסוקים בלדחות את ההווה ודוחקים רחוק יותר את עתידו.

התקשרתי לדובי, הוא תמיד בא. מעולם לא ניסה לדחות דבר, מעולם לא ניסה לצבוע בצבע אחר צבע שכבר קיים. מילה של דובי מקובלת עלי. שריד קרן אור בקצה מנהרה חשוכה מאוד, מנהרת החיים.

״דובי לא נמצא כרגע בבית״,

מתי הוא יחזור? ניסיתי שוב, תופס את עצמי בשני ידים.

לא יודעת ענה קול עצוב קצת, אולי הרבה.

מה כבר יכולתי לעשות, ניתקתי את הטלפון והתיישבתי שוב באיזו מסעדה קרובה שפתוחה עשרים וארבע. איפה דובי אמרתי לעצמי, אייה הוא דובי, ואייה אני.

ישנתי על השולחן, עייף, סחוט כוחות. התיק יושב לו לצידי, זרוק, כמעט לא אנושי.

בבוקר קיבלתי הודעה, מהרחק אי שם,

בטח חי, יותר מאי פעם.... מה איתך? אני בהודו כבר כמעט חצי שנה.... ומתכנן להמשיך ביינתיים, אז סיני לא כ"כ רלוונטי....
מה ככה? באמת מלא זמן לא תיקשרתי, אני די מנותק מכולם ככה שזה לא אישי או משהו.. ממש לא....
נהיה בקשר....

עמדתי המום, רציתי גם אני, אל מקום רחוק, אל שחשקה נפשי. אבל הכל חלום אחד גדול. נרדמתי שוב על השולחן, עכשיו אני בכל מקום.

״הרהורים על שעון ועל קיץ"

או לחץ נוראי, או שלוות עולמים.

קצת אחרי חילוף השעון, וקצת לפני הבגדים הקצרים של הקיץ. השאלה הגדולה היא ״מי אתה״.

ישנם שני סוגי אנשים, אלו שחייבים לדעת בכל רגע נתון מה השעה, ואלו שמגלים להם באמצע הלילה שכבר אמצע הלילה, והם הולכים לישון מחוסר ברירה. גם בצהריים יאמרו להם שצהריים והם יאלצו לקום.

האנשים מאותו סוג ראשון ישתגעו אם נקח להם את השעון, בלעדיו הם אינם שונים מחיות, בהמות, וכל שאר סוגי הבשר שבני אדם נוהגים לאכול. בלי שום ספק, הם היו נותנים מחצית מחייהם בשביל לדעת מה השעה בכל רגע במחצית השניה.

אין זה מעניינם אם קרבו מזרח ומערב, אם דשא שינה את צבעו לאדום, או אפילו אם התאדו להם ערבות סיביר בגל חום בלתי אפשרי. כל רצונם הוא שהכל יסתדר עם השעון. תיקתוק המחוג ממלא את ליבם בנחת על אנושית, ומכוחו הם שואבים את הכח להמשיך הלאה, לרוץ אל עבר התיקתוק הבא, עד עת הדממה.

על קברם ניצב שלט גדול, עבדי השעון!

הסוג השני ישתגע רק למחשבה שמא עליו לשאת שעון, קולות התיקתוק מנענעים את דעתם ויוצרים מערבולות של פחד ואימה צרופים.

תוכל לשמוע אותם טוענים בלהט בכל פעם שאיחרו ״זמן הוא פילוסופיה, זמן הוא חיים, איינשטיין כבר אמר את זה״. ״אל תנסו להכניס רעיונות נשגבים אל תוך חפץ קטן וחומרי כמו שעון״ הם יסיימו בניצחון כלפי אותו מסכן שכבר מחכה שעה ארוכה. אותו אחד לחוץ, השייך לקבוצה הראשונה.

הם לא מתפלאים איך השעון מתחיל להשתולל בפתאומיות של אביב, או איך הוא מאבד שעה בלילה. הם עמדו רגועים, והיו מבסוטים כשיהושע צעק בקול ניחר ״שמש בגבעון דום״. איזה שפיץ הוא, אמר בהתלהבות אחד מהם, וכולם הנהנו הנהון של הסכמה, מנסים לבחון האם אכן דממה השמש.

ונשארתי אני, מסוג אחר מכולם, עם שעון על היד ובלי שעה. כשאיחרתי עניתי ששעון קיץ לי, וכשהקדמתי (???) תשובתי הייתה ששעוני עדיין ישן לו שינה של חורף.

וכך בכל עת בה מחליפים את השעון, שש אני על המחשבה, שאוכל לאחר כל אימת שרק ארצה.

על קברי יהיה שלט גדול, ריק. הלוואי.