״מיומנו של יתוש״

פרק ראשון - מכתב אל בני אדם.

אני חייב להקדים ולומר שאינני סובל חורף. הגשם והקור גדולים עלי. אינני סובל את אחי הקטן, כמו כל אח גדול, ואני שונא אנשים ששונאים אנשים. אם תראו אותי בצורה כזאת יתכן שתתחילו להסתכל עלי בתור בן אדם, ממש כמו שאני מסתכל עליכם. (אגב, גם ליתוש הראשון קראו אדם).

הקיץ בשבילנו הוא כמעט גן עדן. אנשים מתחילים להתפשט, וזהו הזמן!

תבינו, ככל שיש יותר בשר חשוף, יש יותר משטח עקיצה, וממילא יותר משמעות לחיים. תארו לכם שהמקום היחיד לעקוץ הוא היד. דבר ראשון, היינו צריכים להסתכן יותר. הרעיון היתושי בגדול הוא למצוא נקודת טורפה. וכידוע, אצל בני אדם ישנם הרבה, רק צריך לחפש. דבר שני, השיעמום מביא את היתוש לידי טעות. כשכל מה שאנחנו יכולים לעקוץ מסתכם בידים, יתושים רבים משתעממים ופונים למקומות רגישים יותר כמו אף ואוזניים. הזעם של הנעקצים גובר, מה שהביא פעמים רבות לתוצאה של אדם אחוז אמוק - רודף אחרינו ברחבי הבית, כשבידו כלי זין שנועד להרוג, ולא רק לפצוע.

בעניין של גן עדן, רק רציתי להוסיף. מעולם לא הבנתי מה כל כך מיוחד בשבעים בתולות. אצלנו בגן העדן יש המוני בני אדם, קשורים. ואנחנו יכולים לעקוץ כמה שבא לנו, הרבה יותר משבעים.

כשקראתי לראשונה את הברית החדשה הייתי בטוח, שאם במקרה עקצנו מישהו בלחי אחת הוא מחויב לתת את הלחי השניה. אז או שהפסקתם להאמין בברית, או יותר נורא, עשיתם חילוקים בין אנשים ליתושים, מה שבוודאי הוא חילול ה׳ נורא, כי כולנו יצירי כפיו.

אין לנו שום דבר נגדכם, זה לא שאנחנו עוקצים בשביל להכעיס, זה פשוט הטבע שלנו, כמו שאתם אוכלים בעלי חיים. אז מה ביקשנו? תנו אישור לאיזו עקיצה או שתיים וזהו, נמשיך הלאה. אך לא! לא עניין אתכם בכלל, בכל זמן שמתאפשר לכם, אתם מרססים אותנו כאילו אנחנו כלום, כאילו אנחנו לא מוסיפים שום דבר בעולם.

יש אצלכם כאלו שאצלנו היו מגדירים אותם ״אכזריים״. כשהם יתפסו אחד מהבני דודים, בלי לחשוב פעמים הם יורידו לו כנף. פעם אפילו שמעתי אחד אומר כשחיוך גדול ומרושע על פניו, ״עכשיו תחזור ברגל לאילת״. תבינו, כל זה קרה בירושלים, לזבוב ממוצע כמעט אין סיכוי לחזור ברגל עד אילת, ובמיוחד כאשר הוא לבד, בלי לדעת את הדרך. ראיתי בחיים הרבה זוגות שרבו, רק בגלל שבטעות עקצנו את האשה יותר מהבעל. ותכלס׳, אחרי כל מה שאתם עושים לנו, אל תחשבו לקיים דיון איתנו בעניין הזה. אנחנו לא הולכים לעשות רשימות, כמו מי נעקץ ומי עוד לא.

שתי המצאות שינו את ההיסטוריה היתושית. הראשונה היא, התרסיס הגזעני שאתם אוהבים לקרוא לו ״אלתוש״ - ׳תרסיס דוחה יתושים׳, פשוט בושה לאנושיות. במשך הזמן למדנו להסתגל אל הריח, למרות הקושי. השניה היא ה״אור הסגול״. הצלחתם למשוך אותנו להשמדה עצמית. ממש כמו שאתם נמשכים לכסף. אבל לפחות למדנו בסוף, שלא הכל בחיים זה אור סגול. רק הזבובים נשארו טפשים, הזבובים ואתם.

מתי תצליחו לקבל את השונה, לאהוב אותו, להרגיש את מה שהוא מרגיש???

אני את שלי אמרתי. זרקתי את הכדור חזרה אליכם. אתם מוזמנים מתי שלא תרצו אל חופי ים המלח.

(הפרק נכתב בדם)