התקשרתי, מישהי ענתה אי שם.
״דובי לא נמצא כרגע בבית״.
מתי הוא יחזור, שאלתי,
״לא יודעת״, ענה קול עצוב.
ניתקתי, מה אפשר לומר.
כנראה לא חזר הבייתה כמה ימים. הדובי הזה לא מתקשר עם אנשים אמרתי לכמה חברים טובים, כן נאנח אחד, זהו דובי, תלמד את זה כבר.
היה זה בשעת ליל מאוחרת, מה בסך הכל רציתי ממנו, רציתי לחצות את הגבול לסיני השכנה. אחרי שניסיתי עשרות אנשים, אחרי ששמעתי שוב ושוב את המשפט ״חכה לי יום ושבוע״. החלטתי להתחיל להתקרב לבד, אולי מה שלא עשו החברים יעשה המרחק.
נסעתי בדרך חתחתים. נזרקתי לישון עם הנהג שלקח אותי טרמפ, ולא ישנתי. עברתי מטרמפ אחד למשנהו, חייתי את הרגע, ניסיתי לחוש את הרגע. ברחתי מן הרגע הקודם אל הרגע שהווה, וניסיתי לברוח אל הרגע ההווה הבא.
אחרי טירחה, אחרי מספר נכבד של שעות נסיעה הגעתי לאילת. העיר. מטרופולין. קרה ומנוכרת משזכרתי, יקרה ואלימה יותר. פחדתי מהרגע, ופחדתי יותר מהרגע הבא.
לא טוב היות האדם לבדו אל מול ענקי הדומם שיצר האדם. מגמדים הם את נפשו, מכופפים את מיתרי ליבו, פעם אחר פעם יקרעו וימרטו, עד שישברו כל אדם לגמרי.
מי יבוא. מי יעז ללכת יד ביד עימי אל גובי האריות שלדרומינו. עייפתי מאותם החפצים וליבם בל עימם, נגעלתי מן המתיימרים להיות לא הם, ונדתי ראשי בצער כלפי מי שלא היו אלו ולא היו אלו.
כח החיים, סוד בלתי פתור של הבריאה, אנשים מלאי זרות, לא מכירים את עצמם, לא ניסו אף פעם.
לא! אלו אין בהם תקווה, מהם לא יבוא גואל. עסוקים בלדחות את ההווה ודוחקים רחוק יותר את עתידו.
התקשרתי לדובי, הוא תמיד בא. מעולם לא ניסה לדחות דבר, מעולם לא ניסה לצבוע בצבע אחר צבע שכבר קיים. מילה של דובי מקובלת עלי. שריד קרן אור בקצה מנהרה חשוכה מאוד, מנהרת החיים.
״דובי לא נמצא כרגע בבית״,
מתי הוא יחזור? ניסיתי שוב, תופס את עצמי בשני ידים.
לא יודעת ענה קול עצוב קצת, אולי הרבה.
מה כבר יכולתי לעשות, ניתקתי את הטלפון והתיישבתי שוב באיזו מסעדה קרובה שפתוחה עשרים וארבע. איפה דובי אמרתי לעצמי, אייה הוא דובי, ואייה אני.
ישנתי על השולחן, עייף, סחוט כוחות. התיק יושב לו לצידי, זרוק, כמעט לא אנושי.
בבוקר קיבלתי הודעה, מהרחק אי שם,
בטח חי, יותר מאי פעם.... מה איתך? אני בהודו כבר כמעט חצי שנה.... ומתכנן להמשיך ביינתיים, אז סיני לא כ"כ רלוונטי....
מה ככה? באמת מלא זמן לא תיקשרתי, אני די מנותק מכולם ככה שזה לא אישי או משהו.. ממש לא....
נהיה בקשר....
עמדתי המום, רציתי גם אני, אל מקום רחוק, אל שחשקה נפשי. אבל הכל חלום אחד גדול. נרדמתי שוב על השולחן, עכשיו אני בכל מקום.
סיני. מסוכן שם!!!!!!!!!!!!!
השבמחקפשששש זלמן כל הכבוד אהבתי
השבמחקעלה והצלח אחי ולבנתיים ארוז תרמיל ושק שינה ויאלה לדובייי!!!
חוץ מזה ששם יש מצב שהכתיבה רק תשתפר אז יאלה הודוווו!!!
הודו בראבאק
מחקיפה
השבמחקזלמן בחייאת עזוב את המאמר, איך האשה נתנה לך לנסוע לבד?????
השבמחקזלמן בחייאת עזוב את המאמר, איך האשה נתנה לך לנסוע לבד?????
השבמחקזלמן בחייאת עזוב את המאמר, איך האשה נתנה לך לנסוע לבד?????
השבמחקאז הרעיון הגיע מדובי?!
השבמחקיש מהדברים שכתבת שהעלו חיוך, יש שהעלו גיחוך, דובי העלה מחשבה, צל של רעיון חמקמק ונוזלי, אפשר לקרוא לו אבסטרקטי אך אני מעדיף לקרוא לו רוחני, כי כמו רוח יודעים שהוא קיים, מרגישים את רעננותו על פני השכל הלחות והעייפות, אך לתפוס אותו אי אפשר.
השבמחקלכן זה הקטע הכי טוב שכתבת זלמן.