״הלוחש למדורות״

הם עמדו רחוק מכולם, באמצע היער. קבוצה של גברים, בתוך העשן והמחנק, רועשים ומקפצים. ביום רגיל לא הייתי פונה אליהם, אין בזה שום דבר מיוחד. בסך הכל קבוצה של צעירים, שמנסים להנות מהחיים, לפני שיגיעו לתובנה, שהחיים הם לא כיף בהכרח. או לפני שיגיעו לגיל, שהדבר היחיד שיהיה כיף, הוא הזכרון שפעם היה כיף. אבל היום ניגשתי בכל זאת. למה? לעולם לא אדע.

אחי, קח בירה, לוחש לי מתוך הערפל קול מסתורי, ויד נעלמה הושיטה לי בקבוק קר. אני לא מורגל בניסים ולא מורגל בבירה, אך כשהם קורים, אני מקבל אותם בלי להתבכיין, כמו גבר. ׳זלמן׳, נעים להכיר, לחשתי אל החושך. ׳אלוהים׳, ענה לי הקול, ספק בהלצה ספק ברצינות.

אז מה הולך פה? שאלתי, כשהעשן נמוג, ולמולי עמד צעיר, שלא הזכיר לי אפילו לא בערך, את האלוהים שדמיינתי לעצמי בראש. לג׳ בעומר הוא ענה, כולו גאווה. כזאת שמאוד מתאימה לבני אדם. ואיפה אתה נכנס בכל הסיפור? ניסיתי להכנס לעניינים. ׳אני אחראי על המדורה׳ הוא ענה, ולא ידעתי אם הייתה בתשובתו זו שמץ גאווה, או נימה של עלבון. ׳יענו׳ אתה קובע פה?! אמרתי, והרגשתי שהבירה משפיעה עלי, לפי השאלה ולפי הסגנון של השפה. בדיוק, הוא צחק, כל שנה החבר׳ה בונים מדורה ואני כאילו המלך. נראה לי שהבנתי. מלך זה אחד שמחליט את מי להרוג. אופפ אני שיכור לגמרי.

בא תשב ליד האש, אמר לי מישהו שישב ממש ליד האש. מי אתה? שאלתי. אני בניתי את המדורה, ואני הבוס פה הוא ענה, מתרווח על האבנים שסבלו אותו בשקט. אתה האחראי? שאלתי חצי לא מבין, חצי מבין שמשהו מסתבך פה נורא. כן, ברור! הוא ענה במבט רציני של אחראי. התיישבתי בכבדות על האדמה הקשה שלידו.

רוצה נקניקיות? פנה אלי בחור אחר, שהיה עסוק, דקה אחת, בדאגה רבת חשיבות, שהיער לא ישרף, ודקה שניה בדאגה יותר משמעותית, שהבשר לא ישרף. לגבי היער, הוא עשה עבודה מעולה, לגבי הבשר, הייתי מעדיף להשתמש במילים אחרות.

ראית את המדורה שלי? הוא שאל, אחרי שנגסתי ברעבתנות בלתי מוסברת, בחתיכות הבשר השחור. מדורה שלך? תהיתי בקול, בוודאי הוא ענה בעליצות אינדיאנית משהו, מי נראה לך סידר כאן את הכל?! הייתי כבר אחרי שלשה בקבוקים, ולא יכולתי לענות על שום דבר. הכל נראה הגיוני, אמרתי לעצמי, ואיכשהו הרגשתי בפנים, שזהו המשפט הכי לא הגיוני שאמרתי אי פעם.

הזמן עבר ואותן צלליות של אנשים התחילו להתאדות. פחות קולות נשמעו באוויר, והשקט השתלט על המדורה המיותמת.

נשארתי לבד. צמרות העצים סביבי, התחילו לתפוס אט אט צבע צהוב מוזר, מאירים כלפידים באמצע הלילה, אך למי אכפת. מעולם לא ראיתי מחזה מרהיב שכזה, הכל בוער סביבי, ומתפצפץ ברעש כועס. החום גם הוא, קשה מנשוא, סוגר עלי מכל הכיוונים במעגל גדול של אש. ואני יושב עם שני בקבוקי הבירה שנשארו, מקפיץ אותם מיד ליד, ומתאמן על המשפט, ״אחי, קח בירה״. עכשיו אני הבוס של המדורה. המדורה הכי גדולה שאי פעם ראיתי, שאי פעם אוכל לראות.