יום שני, 8 ביולי 2019

"נער זקן"

נער זקן (15.7.2105)

זהו חצי טור על חיים אחרים, וחצי סיפור על ידידיה שכתבתי ב2015. נער זקן שפגשתי כשהכל היה כל כך צעיר. לפני שבועיים ידידיה החליט לעזוב למקום קבוע. חבר אחר כתב עליו שיר שביום מן הימים נבצע אותו יחד. יהי זכרך זכרון לכל החיים באשר הם.

נער זקן:

פגשתי אותו לפני בערך שלש שנים. הוא היה צעיר ממני כמעט בעשור - בקושי בן חמש עשרה. לפי הסיפורים שלו היה נשמע שהוא עבר בחייו יותר ממה שאני אעבור גם כשיהיו לי ילדים נשואים. בגיל שתים עשרה, כשעוד לא ידעתי שיש כזה מושג 'מחוץ לבית', כשהבית אפף אותי במין הילה מרגיעה, כזאת ששומרת עליך מכל מה שבחוץ - מכל מה שאיננו ידוע, הוא כבר הסתובב, רק בחוץ - הוא לא ידע מה זה בית.

כל כך צעיר וכבר כל כך מבוגר. גוף של ילד ותכונות הישרדות של זקן ובא בימים.

היה מעניין לשבת איתו, מין רחמים מעורבים במין קנאה של אדם שגדל במקום נורמלי, חסר פחדים ודאגות. הרצון הפרדוקסלי שבתוכי: מצד אחד אל הפשוט, המוכר, חסר הקשיים, ומצד שני, הרצון אל הסכנה, אל אדמת הטרשים מלאת סימני השאלה שבחריצים. התשוקה אל הלא ידוע חסר השם - מלא התחושה.

הוא היה מספר סיפורים שאילולי למדתי להכירו הייתי בטוח שהם נכתבו מזמן, באיזה ספר קלאסי-טראגי ויקטור הוגו וחבריו סטייל. הוא היה מספר ואני הייתי יושב עם עיניים פקוחות לרווחה, משתאה, מנסה להבין האם גם הוא רואה בסיפורים הללו מוטיב א נורמלי, מוזר - אולי אפילו משוגע אך בעיניו תהיות כאלו לא באו בחשבון, אלו החיים שהוא חי בהם, וגם אלו שכמותו חיו בדיוק כמוהו, מנסים לשרוד את החיים - מנסים לשרוד את מה שנראה להם שאין שונה ממנו.

סיפורים על סמים קשים, בגיל שעדיין לא העזתי להדליק סיגריה, שלא לדבר על לשאוף איזו שאיפה ריחנית. סיפורים על אנשים שעברו חיים קשים משלו והדבקנו עליהם תווית של משוגעים, מכיוון שהם נראו לנו כמשוגעים, אנחנו - "הנורמלים". אנחנו, שפוחדים מכל מה שלא נראה בדיוק כמונו. סיפורים על נדודים חסרי מנוח, מחורבה אחת אל אחרת, כיוון שאחרים, כמוהו אך חזקים ממנו השתלטו עליה. סיפורים על יחסי כוחות בין אנשים שאין להם מה להפסיד, כיוון שהפסידו כבר הכל, ובין אנשים שמבקשים רק להפסיד, כי אין להם שמץ של רצון להרוויח שום דבר.

סיפורים על ימים בלי אוכל, על נבירה בפחים כדי למצוא משהו לאכול - להשיב את הנפש שכמעט וכבר איננה. על זמן בו בקשת נדבה הפכה לטבעית, כי אם לא הוא יגווע ברעב. על תהליך בו הנפש מבינה כי אם אותו אדם לא ייתן לו משהו לאכול הוא אבוד. על הפנמה שאפשר לחיות ולסמוך על אחרים שייתנו לך, כי לך אין ולא יהיה לך. על עוז הרוח שבבקשת הצדקה, על ידיעה פשוטה ומוחלטת שאם אין הוא לי - "אני מי לי.

הייתי מנסה להרגיש את מה שהוא חווה, ועדיין חווה. לתפוס קצת מתוך המערבולת הנפשית הזאת, חסרת התחתית. נגעתי בתחושה, הרגשתי את הרטיבות שלה, אך עדיין, לא הייתי שם, בשביל לדעת באמת על מה הוא מדבר  - צריך להיות שם, ומעולם לא הייתי, ובסתר ליבי, על אף תשוקתי האסורה, כנראה אינני רוצה להיות. אך לחוש, כולם רוצים. כל האנשים ה'שבעים'.

מידי פעם הוא היה נעלם לכמה שבועות, כי ככה הם חסרי הבית - גם כאשר הם מוצאים מקום קבוע שאיננו באמת בית, יש בהם את הכורח הפנימי - לנוע, אחרת ירגישו כאילו יש להם בית, ומזה הם פוחדים, כמעט כמו אנשי הבית הפוחדים ממקום שאיננו בית.

גם בתקופות היעלמותו היו מבקרים אצלנו חסרי בית, אנשי העולם האחר. אנשים בעלי סיפורים מעוררי תדהמה, אחרי הכל היינו ממוקמים ב״ליפתא״ שבירושלים, מקום שהינו אבן שואבת לאנשי הלילה, ועיר הממגנטת אליה את כל מי שיש בו את מין המגנטיות המשוגעת, משהו כמו משולש ברמודה - משולש ברמודה הנפשי. אך אף חסר בית ושום סיפור לא הצליחו לפרוט את מיתרי תשוקתי וליבי כמו אותו נער צעיר, חסר הזיפים, שבתוכו פנימה כבר היה שבע ימים, ולא ראה בטוב.

כך עברו להן שנה או שתיים, הוא היה חוזר ושוב נעלם, מציץ מן החרכים ובורח, שולח ידו אל חור המנעול, ומיד מושיטה בחזרה. יושב בשקט על ספסל בליפתא, ודקה לאחר מכן מדלג על הרים שאין להם שם, במקומות חשוכים שאיש לא כתב עליהם. מקומות שרק אלו שאין להם מקום מכירים - וזהו מקומם.

ואז הוא נעלם. הפסיק לשלוח יד אל המנעול, הפסיק להופיע בכל בוקר עם הפרצוף ה'יגע-לא מבין-מבין יותר מידי שלו', והנוף קיבל את זה - הנוף מקבל הכל, פתוח לשינויים יותר מאותם בני אדם הטוענים לקבלת השונה תמיד. יתרה מזאת, בשונה מאותם אנשים, הנוף גם מקבל את עצמו, לא רק את השונה ואת השינוי, כך הוא הנוף, וכך הוא ישאר. עד שכבר לא יהיה נוף - עד שלא יהיה מקום לשינויים.

לי הוא היה חסר, אינני נוף, ואינני אוהב שינויים שלא אני שיניתי. הייתי שואל את אותם שישבו בליפתא דרך קבע מה שלומו? האם שב? היכן הוא? האם עוד ישוב? אך במקום תשובה היו ה"קבועים" נדים בראשם, ממלמלים תשובה וחצי תשובה - אומרים ש"אי אפשר באמת לדעת". ואכן, באמת אי אפשר היה לדעת, גם הוא עצמו לא ידע, וגם לא רצה לדעת. לאף אחד לא היה אכפת, חוץ ממני.

מידי פעם היה עובר אורח מזדמן מספר שהוא נראה לאחרונה אי שם בצפון הרחוק, בקברים של צדיקים, היכן שיש אוכל כל הזמן, ואולי גם צדיקים. אחד סיפר לי שהוא כבר כמה חודשים בתוך בית חסר בעלים אי שם במירון. הוא סיפר שהנער פרץ מהחלון דרך לכולם, ועכשיו ישנים שם יחד איתו כמה וכמה הומלסים לשעבר, שכנראה היו מבוגרים ממנו בעשרות שנים. אחד אחר סיפר לי חודשים אחדים לאחר מכן שהוא כבר במקום אחר - שמשטרה פינתה את כל החבר׳ה שבבית, כי לכל בית יש בעלים, גם לבית הזה שלא היו לו בעלים - עד שהוא נכנס לשם. אותו אחד סיפר שעכשיו הוא לא במירון אלא בטבריה, אצל צדיק אחר, אוכל רוגלך ובורקסים, פחמימות זולות המוצאות את עצמן דרך קבע בקברות צדיקים. כך או כך, הייתי ניזון משמועות של הולכי דרכים, ושל נוודים אחרים כמותו, שכנראה גם עליהם סיפרו סיפורים מעוררי תפלצת, ואף עליהם שאלו שאלות במקום אחר.

חלף עוד זמן והתרגלתי. הוא נשכח מליבי ושקע בתוך ים השכחה השואב אליו כל מה שרחוק, כל מה שלא מרצד על פני הנוף. אפילו את האדם עצמו - אותו אדם שים השכחה מצוי בתוכו.

אך כמו תמיד, גם הים הזה גועש, ומחפש דרך להתפרץ, והיום זה קרה. ישבתי ברובע היהודי, מקום שסוחף אליו יותר מהכל, שואב אליו בכח חסר גבולות ועל אנושי את כל המי ומי: נורמליים ומשוגעים, יהודים ושאינם, את הנסחפים ואף את אלו ששוחים כנגד הזרם. ישבתי וחשבתי על החיים: על - למה אני כאן עכשיו, למה הייתי היכן שהייתי קודם, והיכן אהיה עוד מעט. אלו מחשבות שאפשר לחשוב בכל מקום, אך הקסם של הרובע - בליל האנשים מכל הסוגים ומכל קצוות עולם, יוצר הרתחה פנימית - רגע של מחשבה נודפת נסתרות. שם הוא צץ, על שביל האבנים הירושלמיות. פאותיו מתנופפות ברוח, פאות עבות וארוכות, כיפה לבנה גדולה וכיתוב מפורסם עליה, יחד עם שלשה שנראו העתק מדויק שלו, כאילו יצאו מחדר הלבשה משותף.

הם צעדו בהתלהבות, פניהם חדורות מטרה ועל כתפיהם כלי נגינה. הוא לא הבחין בי, היה נראה שהוא לא הבחין בכלום, רק בדיבור המשותף שלהם, ובצעידה האימפולסיבית קדימה. הבטתי בו עד שדמותו נמוגה במרחב, עוזב את שאלת הקיום ומהרהר רק בו.

נראה שיש לו בית עכשיו, נראה שיש לו איזו מטרה, הוא לא רק נודד בשביל לנדוד, נראה שהוא צועד על שביל שבני אדם סללו, שגם אחרים מכירים - גם תבניתו נראית כמו שביל מוזר.

ומי יודע, אולי יום אחד הוא ימשיך הלאה, אל מקום אחר, מוזר יותר או מוזר פחות, ועם כל זה ימשיך לצעוד שם, אחרי הכל הוא עדיין נער צעיר, רך בשנים.

----------

נער זקן מאוד (3.6.2019)



יום חמישי, 9 במרץ 2017

"אלוהי הנפצים - סיפור האגדה הירושלמית"

בשנות ה80-90 בירושלים היה שם אחד שהוזכר שוב ושוב בחרדת קודש אצל ילדים יודעי דבר לפני חג הפורים. השם נלחש במקומות חשוכים וביראה כמו שרק ילדים מסוגלים, ועד היום, עת פורים מתקרב, יושבים סביב המדורות אנשים מתבגרים ושחים על אותו שם מופלא.

לי, כילד שגדל בתוך השכונה, למד בתוך השכונה וחבריו כולם היו מהשכונה, המקום שסיפרו ששם נמצא האיש היה נראה רחוק כמזרח למערב, מה שתרם והאדיר עוד את המיתוס שסופר עליו. את המיתוס של השם - 'פנחס'..

ילדים הם ילדים ואין מי שלא התעסק פה ושם ב"נפצים" (במלרע), כמובן, חוץ מאלו שלא התעסקו בנפצים והיו בסיכון גבוה לספוג אותם...

עברו שנתיים שלוש בהם שמעתי את השם ובתוכי הרגשתי את להט החרב המתהפכת, את הלבה שכבר רתחה ואת נפשי המשתוקקת שזה כבר הגיעה אל קצה גבול הסבלנות.

הישועה הגיעה משכן שלמד בשכונה רחוקה והיה איש העולם הגדול, כך לפחות בעיני. כבר בטו' בשבט, עת בה החלו להשמע פה ושם פיצוצים של 'דינמיוט' ושלל חומרי הנפץ למיניהם, פגשתי אותו, ובעינים של ילד כפר המשתוקק לראות את העיר הפצרתי בו: "השנה אתה לוקח אותי לפנחס". הוא השיב ב"כן" מפרגן כזה, וחיי רוחי, באותו הרגע לא היה ילד מאושר ממני בכל העולם.

הימים עברו במהירות של ילד, ראש חודש כבר הגיע ואני על קוצים.. בכל פיצוץ ברחובות שמעתי את ההד שחזר לו הולך וגובר - 'פנחס, פנחס, פנחאאס'.

פנחס היה הסוחר הגדול ביותר בירושלים, אולי בעולם... היה לו את כל מה שלא היה לאחרים, או אם תרצו; סופר-טייגרים, חזיזים, דבורות מאיות, שטיחים, זיקוקים, טילים שורקים ועוד. כל מה שילד יכול היה רק לחלום עליו (ובזמנו ילדים חלמו הרבה) - היה לו, והרבה.

אפשר לומר שפנחס היה חלומו הרטוב של כל ילד מרעיש, או לחילופין, חלומו הרטוב של כל מחבל מתחיל..

כל אותו היום התכוננו. בצהריים קנינו חבילת סיגריות והלכנו לעשן במקלט. אהרן, חבר שלי, הביא גם סיגר, וכך, תוך כדי שהמקלט אפוף עשן נוראי, ואנחנו חצי משתעלים וחצי מתים הרגשנו כמו אוליגרכים מתחילים, אפילו שעוד לא ידענו שיש מושג כזה שנקרא 'אוליגרכיה'.

יצאנו בקו 11 המיתולוגי ז"ל מהר נוף לכיוון שוק מחנה יהודה.

שום דבר שראיתי או הרחתי בשוק לא דמה למה שהכרתי; ההמולה הצווחנית, הריח של הדגים, וצעקות המוכרים - I was a village kid in in kid in New York... שקעתי בכל אותם מראות מופלאים ולרגע, ממש לרגע, פנחס הגדול פרח מראשי. באותם שניות התבגרתי כמו שלא התבגרתי מעולם - פגשתי את קצה העולם.

טעינו בין הסמטאות של השוק, מנסים פה ומנסים שם, שני ילדים בני עשר במבוך בן עשרות שנים. מסתבר שגם אהרן - ילד העולם הגדול, יכל ללכת לאיבוד בפיתוליו של העולם הגדול..

לבסוף הגענו, דוכן צבוע בכחול שעבר זמנו, משופשף וחסר חיים. איש לא היה שם.. עמדנו שם וחיכינו, מרגישים איך האינסוף חומק לנו מבעד לאצבעות, מרגישים את התסכול שחש וולדמורט בכל פרק אחרון בספרי 'הארי פוטר', כמעט הגענו - ולא.

כבר נהיה מאוחר, אך בעקשנות ילדותית המשכנו לחכות שמשה ירד מההר עם לוחות הברית, או לחילופין, שההר יבוא למוחמד. והוא בא. פתאום, בלי התרעה, פנחס ה'מיתי' עמד שם.. מבוגר, חובש כובע של מבוגרים, וכל כולו אומר זקן חביב.

גם בדמיוני הפרוע ביותר לא יכולתי לדמיין את האיש האגדי בצורה שבה ראיתי אותו באותו הרגע. לשניה חלפו בליבי הרהורים על כך שפנחס בעצם מחופש (עד היום אני לא בטוח שלא..) אבל זה היה פנחס, והייתי צריך להתמודד עם זה כמו שזה..

אהרן פנה אליו במתח כמו שרואים רק בסרטים לפני ביצוע עסקה ענקית של סמים, ושני הצדדים לא יודעים האם העסקה תכשל, בעוד אני עומד עדיין נטוע במקומי ובוחן את דמותו המפליאה. הצגנו לו רשימה מסודרת של 'פצצות המיני' שרצינו והוא הנהן במבט כזה בטוח של אדם שראה כבר הכל, כן, היה לו את כל מה שרצינו.

"חכו פה כמה דקות", הוא אמר ונעלם בתוך השוק, ואנחנו חיכינו באופוריה כי פנחס מהשוק - אלוהי הנפצים אמר לנו לחכות. "זה קורה", אמרתי בריגוש מטורף לאהרן. הרגשתי שאני מצדיק את קיומי..

פנחס מהשוק צץ כלעומת שנעלם. הוא נתן כמה מבטים חטופים לעבר החנויות האחרות שבסמטה ומסר לנו שקית שחורה מלאה בטוב ארץ מצרים. שילמנו לו ופנינו למצוא את היציאה לכיוון הבית.

איש לא יודע מה קרה לפנחס מהשוק, אך יום אחד הוא נעלם, והאגדות מלאות בסיפורי סיפורים המספרים מה הייתה דרכו האחרונה; היו כאלו שאמרו שנתפס על ידי המשטרה, היו כאלו שאמרו שבכלל עבד במשטרה, היו כאלו שאמרו שמת, היו כאלו שאמרו שעבר למדינה אחרת, והיו כאלו שאמרו שלא היה מעולם, ופנחס סוחר הנפצים מהשוק היה רק אגדה.

כך או כך, האודיסיאה הירושלמית תמשיך לשיר את האגדה על פנחס. פנחס מהשוק.

יום שני, 21 בספטמבר 2015

"סיפור תשליך בעיירה קדושה בהודו"

לכל אותם אנשים שטיילו בצפון הודו ביקור בעיר-עיירה ׳פושקר׳ שבמדינת ראג׳אסטן הוא חוויה חדשה ומרעננת. העיר שבה אסור להכניס בשר או אלכוהול, ושוכנת מסביב לאגם קדוש - כאילו מגוננת עליו, שונה מכל מה שהם ראו קודם.

פושקאר הקדושה מלאה באותנטיות, שלא כמו בצפון המלא בעיירות נופש לתיירים, כאן, קצת יותר דרומה וקצת מערבית לדלהי אפשר לראות המוני עולים לרגל - הרבה עולים להרבה רגלים. משפחות שלמות משרכות את רגליהן ממרחקים על מנת להשתתף בריטואלים הקדושים המתקיימים שם. ישנה דרך ארוכה (משהו כמו 600 ק״מ) העוברת במקומות כמו ג׳ייפור ועוד, בה עושים עולי הרגלים את דרכם עד למקום הסיום, לקודש הקודשים - פושקר.

המוני באבות לבושי כתום יושבים ברחובות, מביטים על העוברים, מברכים אותם ומקבלים מהם תרומות. לצד מקדש אחד מחלקים בננות דרך קבע, והמחלקים מפצירים באנשים, הנה קח עוד בננה - ״תעשה ברכה״.

בדרך אל מקדש בראהמה המפורסם ביותר בהודו, העוברת בשוק העתיק של פושקר ייגשו אליכם הודים עם פרחים וורודים, ויבקשו שאף אתם תקיימו את הטקס העתיק - את עבודת האלילים - השלכת פרחים אל האגם הקדוש והגדול שבתוך העיר. תיירים רבים מסכימים ויורדים עם אותם הודים מדרגות רבות אל האגם, שהינו אף גולת הכותרת של המקום.

וכך, בינות לעולי רגל רבים הטובלים עירומים במים הקדושים, מצפים לישועות מובטחות, הם משיטים להם את הפרחים, חושבים שהנה, עכשיו הם חיים את התרבות ההודית כפי שהיא. דקה לאחר מכן ההודי יבקש כסף על הזכות שנתן לתייר, כסף והרבה. מצב שכזה מעמיד את התייר בעמדה בעייתית, הוא איננו יודע האם עליו לתת את הכסף או שלא, נכון, הוא ביקש לקיים את ה״מצווה״, אך כאשר הוא מוכרח פתאום לשלם עליה טבין וטקילין, מוחו במתכווץ במין עווית הקיימת אצל כל אדם שחשב שהוא מקבל משהו בחינם ולבסוף מתבקש, ובנוקשות, לשלם כסף. רובם משלמים בסוף, אמרו להם כבר בתחילת הטיול ש׳יעקצו׳ אותם מתישהו, וההודי החייכן פתאום נראה מאיים. צפיתי בהם, עומדים ובוהים שעה ארוכה אחרי שההודי האציל הלך לתפוס תייר אחר, מביטים אל עלי הכותרת השטים ברכות על המים, מנסים להבין כיצד נפלו.

הגמלים המשוטטים דרך קבע בעיר מציתים את הדמיון אצלנו, הישראלים, למדבר יהודה, וזה עושה לנו טוב, משהו שמזכיר את החיים המוכרים, אך בד בבד שונה לגמרי.

היה זה בראש השנה, המוני יהודים שבאו להתפלל בבית החב״ד שבעיר. התפילה הסתיימה זה מכבר, ואנשים החלו להתקבץ יחדיו, מכינים ׳מחזורים׳ - ספר התפילה לתפילות מיוחדות, ומתכוננים לתפילה הנקראת ״תשליך״, בה זורקים כביכול האנשים את חטאיהם למים כאומרים, אנחנו לא רוצים להיות בעלי עבירה יותר וקוראים פסוקים שונים. המנהג הוא לקיים את התשליך במקווה מים שיש בו דגים והרעיון הסימבולי הוא שהדגים לוקחים את העבירות, ומעתה בני האדם שעשו את אותן עבירות - נקיים.

לאחר שהתאספה קבוצה מכובדת - אולי עשרה אנשים, פסענו לכיוון האגם. היתה זו אווירה מיוחדת, איזה שהוא חיבור פרדוקסלי בין המקום שכולו קדוש - להינדים, ובין יום שכולו קדוש - ליהודים. בין האקטים המוזרים שהם עושים לבין האקטים המיוחדים שאנחנו עושים.

בתוך השוק שעטו לקראתנו הודים, מציעים פרחים, ונתקלו בשלילה מוחלטת, ׳באנו לכאן בשביל לזרוק עוונות, לא בשביל להוסיף חדשים׳. פנינו וירדנו בגרם מדרגות, אחד מיני רבים, לכיוון האגם המרהיב. עשרות של מדרגות, עתיקות ומעוררות יראת כבוד.

פתחנו את הספרים והתחלנו לקרוא, מנסים להתעלם מכל מה שמסביב, אחרי הכל, לעשות עבירות הרבה יותר קל מאשר לזרוק אותן.

לא עברה דקה והודים כועסים התייצבו לידנו, מדברים בבהילות, מורים עם הידיים על הספרים מנסים לגרום לנו להתרחק מן המקום. אני עצמי הייתי באמצע לזרוק עבירה גדולה ולא יכולתי להתרכז במה שהם אומרים, אך חבר טוב שהיה שם, ומן הסתם היה עסוק בעבירות פשוטות שאינן מזקיקות לכוונה רבה, התחיל להתווכח איתם.

מפה לשם, עבירות - לא עבירות, אחרי שבאו פרצופים כועסים נוספים, הבנו שלא נוכל להמשיך הלאה בתפילה, והתחלנו לעלות במדרגות כלעומת שבאנו. אחד מן החברים שבילה זמן מה בכלא ההודי היה מבולבל, ״אמרו לנו שיש כאן חופש דת״ הוא אמר ושתק, ממשיך לזעום בשקט. חבר אחר, שהיה עסוק בהכנות לבית הספר ׳בצלאל׳ התבונן על האריכטקטורה מסביב, וטען שהמדרגות נבנו במעין זרימה כזאת, ולכן אפשר לומר את התשליך ממקום גבוה, וכל עוון באשר הוא יחליק מטה אל תוך האגם. וכך, מצאנו את עצמנו עומדים במרחק בטוח מן האגם ומן ההודים הכועסים, עשינו תשליך, הפכנו את הכיסים החוצה כאומרים ׳עכשיו אנחנו נקיים׳, וצעדנו בחזרה לכיוון הבית של חב״ד.

כששבנו השאלה הגדולה הציקה לנו: מדוע כעסו כל כך ההודים, ומדוע לא נתנו לנו לעשות תשליך?

וכך סיפר לנו החבדניק, בתשובה לשאלתנו:

לפני חמש שנים, ראש השנה, בדיוק כמו היום, צעדו להם יהודים לתשליך באגם הקדוש של פושקר. עמדו ליד האגם, אמרו את התפילה והשליכו את עוונותיהם אל תוככי המים. יום לאחר מכן קרה דבר מופלא, כל הדגים שבאגם מתו. ריח הצחנה החל לשוטט באוויר, והעיר כולה מלאה סרחון בלתי אפשרי. כפי שנכתב, העיר שוכנת מסביב לאגם, וכתוצאה מכך, לא היה מקום שלא מלא בריח מעופש של דגים מתים.

ההודים היו צריכים לרוקן את האגם הקדוש במשך כמה חודשים, להוציא את כל הדגים המתים, ולחדש את זרימת המים בחזרה אל עבר המקום שפעם היה בו אגם. היה זה תהליך ארוך ומייגע שבא אל קיצו רק כעבור שנתיים. אני בטוח שההודים מצאו מקום אחר לטבול בו לפני כניסה למקדשים אפופי ההוד והרוממות שבעיר, אך האגם הקדוש היה קדוש אך לא היה אגם.

זאת הייתה הסיבה שההודים לא נתנו לנו לעשות תשליך, יש להם אגם והם רוצים שישאר להם אגם, ככה, בלי עבירות. זאת הסיבה שהסיפור גם נכתב.

(בתמונה: תור למקדש בראהמה).

שנה טובה.

יום חמישי, 21 במאי 2015

"בית קברות לספרים״

זה התחיל כמו בוקר של כל יום אחר, רגיל, מוקדם וחסר מנוחה. נכון, באמת שאין סיבה לקום בבוקר כזה, בדיוק כמו בכל בוקר אחר, אבל הסיכוי שאולי משהו מיוחד יקרה גרם לי לצאת מהמיטה, ולקוות שבסוף היום אחזור אליה עם סיפור מיוחד, מה שלא קורה בדרך כלל - מה שגם הופך בכל בוקר את התהליך של הקימה לפתטי.

השיעור הראשון היה בדיוק כמו ששיעור ראשון נראה - אנשים עייפים, לימודים פאגנים של מה שנקרא מתמטיקה, שהמציאו אנשים שעבדו מלא אלוהימים עירומים אי שם ביון, ומרצה עירנית שנראה ש״נעלמים״ נותנים לה משמעות לחיים, על אף הפרדוקס שבדבר.

בשיעור השני היה בכלל מבחן, שם אותה מרצה בקשה שנוכיח לה כל מיני משפטים גיאומטריים, שגם אותם המציאו אותם עובדי אלילים. פתרתי את השאלות בקלות, מה שגרם לי לתהות למה אני צריך להוכיח לה? אם היא המורה - היא צריכה להוכיח לי! וכך התברר לי שוב שאוניברסיטה היא בכלל למרצים, לא לסטודנטים.

בשיעור השלישי זה קרה. בדיוק כשהמרצה דיברה על ההגדרה של מהו משפט טפל, שאיכשהו היה נשמע אירוני למדי בהתחשב בכך שהמשפט שאמרה היה נשמע אף הוא טפל, חבר כתב בפייסבוק שהוא מפנה דירה של זקנה ואלפי ספרים מוצאים את דרכם אל תוככי הזבל. זה היה הרגע שידעתי שלא סתם קמתי היום.

עליתי על האופנוע ונסעתי לקטמון.

לא היה ספק בדבר, הגעתי מאוחר. השטח היה נראה כמו אחרי פוגרום קלאסי: פה ושם התגלגלו ליד הפח ספרי ילדים חבוטים, נושמים נשימות אחרונות, קופסאות קרועות ובתוכן עוד ספרים פצועים, ואפילו ספרים פילוסופיים שיוועו לעזרה על המדרכה, ואין מציל.

זה הזכיר לי את האמרה המפורסמת: ״במקום שבו זורקים ספרי ילדים - יזרקו בסוף ספרי פילוסופיה״.

למזלי, כמוני היו גם אחרים שהגיעו מאוחר, וכך תוך כדי נבירה בתוך הפח הירוק, נראינו כמו ״מחטטי זבלים נורמטיביים״, פחות או יותר. השני הרים את העינים מתוך ההריסות והבקבוקים, ושלח בי מבט שאומר חצי לעג חצי הערכה: 'לא ידעתי שאופנוענים קוראים ספרים'! הוא אמר, והמשיך לפתוח ולסגור ספרים במטרה להגיע אל הספר האולטימטיבי, מה שיגרום לנבירה שלו בתוך הפח להרגיש כדבר הנעלה ביותר שאפשר לעשות.

החתולים עמדו בצד, ושרו ״על נהרות קטמון״, מבכים את הזבל שנכבש מהם על לא עוול בכפם, בגלל זקנה אחת - בגלל הרבה צעירים - ובגלל ספרים שאי אפשר בכלל לאכול.

יצאתי עם עשרה ספרים, אפילו שיכולתי באמת לצאת בקושי עם שניים - לא בגלל תאוות ספרים שיצאה משליטה, אלא בגלל שלא היה נעים לי, לא מהחתולים, לא מהזקנה ולא מהספרים. ההוא ״שלא ידע שאופנוענים קוראים ספרים״ שאל אותי אם ראיתי באזור ספרים שמתעסקים באימפריה הרומית, אצלו ביד היה כרך אחד, אצלי שלשה. חיפשתי את הפאנצ׳ ליין המבריק בשביל להחזיר לו, אבל כל מה שיצא לי היה ניד ראש ממזרי (עד כמה שידי משגת בזה) וסימון עם היד על הספרים שאצלי, מהיום בכל פעם שהוא יקרא את הכרך השלישי, מבלי לדעת מה קרה לפני, ומבלי לדעת מה קורה אחרי, הוא יזכור את המסקנה שהוא הגיע אליה בזבל שנכבש מחתולים בשכונת קטמון.

בזבל שבסוף הרחוב זרקתי את הספרים, וחזרתי הבייתה בשביל להשלים את הסדרות שעדיין לא צפיתי בהן.

יום שלישי, 17 במרץ 2015

"מהי דמוקרטיה"

באוניברסיטה המרצה הסביר על ערכים ועל דמוקרטיה, על זכויות ועל חובות. היה חשוב לו שכולנו נצא ״לקיים את הזכות הדמוקרטית-קדושה שלנו - להצביע״.
יצאתי אל הרחוב לשמוע ולראות מה האחרים עושים.
אנשים החלו לצוץ כמו דובי חורף זקנים, אדמומיות השינה לא נסה מהם, וידעת כי בסופו של האביב שבפתח, עוד ישובו להם למאורתם הישנונית.
אחד אחד ושניים שניים החלו מתקבצים, יש על מה - יש נושא בוער, אי אפשר לישון עכשיו. מביטים אחד במשנהו, סוקרים את היוצאים אחריהם, ודרור של שמחה מתחיל לנצנץ בפנים הרדומות.
"רק בנט יוכל לשנות" נשמעה קביעה חריפה מאי שם, ומאידך קול תקיף לא פחות התחיל למנות ראיות אחת לאחת, להסביר מדוע קביעה שכזאת איננה נכונה.
נתניהו הבטיח ולא עשה כלום, הרצה מאן דהו אחר לקבוצת מתעניינים שבחרו להנהן בראשיהם שוב ושוב, כשומעים תורה משמים.
ליברמן עשה מעצמו צחוק והולך הביתה אמר מישו בקול לועז, ואותם שעמדו לידו חייכו חיוך גדול, חיוך שועלי שכאילו אומר ׳אנחנו מכירים את המערכת הפוליטית׳. אחר אמר איזו בדיחה בגנות בוז'י וציפי וכולם המשיכו להפיק פרצי צחוק רועמים.
רחובה של עיר מלאה באנשים מדברים ומקשיבים, רבבות פיות מדברים ורבבי רבבות אוזנים כרויות לשמוע. באויר היו קשקושים ורעשים, ולא יכולת לשמוע משפט שלם מבלי להתקרב.
הפעם אני מצביעה לערבים אמרה נרגשת איזו בחורה וכמה אוזניים חדות התעקלו לכיוונה, מקשיבים תוהים. הגיע הזמן לעזור לשכבות החלשות היא הסבירה בטון צרצרני משהו, והלכה לכיוון הקלפי נחרצת.
"הרבנים אמרו ג׳ אז זה יהיה ג׳, איננו סרים ימין ושמאל מדברי גדולי הדור" אמר מזוקן אחד לכמה תלמידים חובשי שחור. ׳מהו ימין ומהו שמאל׳? התחכם אחד התלמידים. "אין ימין או שמאל, רק מה שהם יאמרו" הסביר שוב המזוקן בהגיון שלא היה מבייש את אריסטו, ובכך לא נותן לליצנות להרוס מעמד היסטורי-פילוסופי-מדעי שכזה.
הבעיה של המדינה היא גזענות סבר בזעם מזרחי תמים, שקוע כולו ולא שם ליבו שעשרת שומעיו הינם בורגנים אשכנזים.
ניסיתי לפלס דרך, רציתי לנוע, אך לשווא ההמון השתוקק להשמיע ולהשמיע, האחד מנופף בשלט והאחר מצווח בגנות השלט, האחד מסביר כמה מפלגת הליכוד מלאה באינטרסים והשני טוען שהראשון איננו יודע מהי המשמעות של המילה אינטרס.
נמלאתי צורך עז לברוח, להיחבא באיזו מערה נסתרת. מתי יצרת את כל האנשים הללו, אלוהים?! מה אלו מכונות הפטפטת הזאת? למה ככה? למה כאן? ולמה אני? מהיכן באו כל היצורים הנאורים הללו? הראה כבר את כבוד הודך זעקתי אל השמים!
ובת קול גדולה השיבה לי, ״חכה בני, ביום רביעי כולם ישובו אל מערותיהם, והארץ תשוב ותשקע בתרדמת לכמה שנים נוספות או לפחות לשנה״.
עכשיו גם אני מצביע למפלגה הכי גדולה בכנסת - מפלגת ״הלא מצביעים״, היא גם יכולה להקים, אם תרצה, את הקואליציה, והיא גם המפלגה הכי חברתית שיש - כל קצוות הקשת מצביעים לה: יהודים, ערבים, אשכנזים ומזרחיים, והכי חשוב אפשר להצביע לה בכל יום בשנה, גם מחר...
תודה אלוהים על הדמוקרטיה ועל המפלגה המיוחדת שלי, כי בינינו, רק אלוהים יכול לברוא מפלגה שהוא לא יכול להצביע אליה.


יום שני, 16 בפברואר 2015

״מבחנים על טבעיים״

אני לא מאלו שמאמינים לכל דבר שאומרים להם בדרך כלל, בקושי להורים שלי האמנתי. כך גם לגבי כוחות על טבעיים - האמונה שלי בהם היא לא צד חזק אצלי, ״לפחות לא באלו שבדרך כלל לא מוכיחים את עצמם״. אבל בסופו של יום, כשתקופת מבחנים נועצת בי שיניים חדות והציונים שבאופק לא נראים מבטיחים כמו שהאופק בעצמו נראה, אני גם מוכרח להאמין במשהו, אפילו במשהו שאני לא מאמין בו..

הוא הגיע משמים, לא ״שמים״ ממש, אבל תמיד כשמכניסים את המילה הזאת לתוך משפט הוא מקבל משמעות עמוקה יותר. לקחנו אותו ״טרמפ״ והוא סיפר שהוא מוציא עין הרע בעופרת, ״זה הסיכוי שלי אמרתי לעצמי אפילו שידעתי שאין סיכוי״.

׳זה עוזר גם למבחנים׳? שאלתי כדי להיות בטוח, ׳ברור׳ הוא ענה מיידית, המון סטודנטים באים אלי, אפילו מרפואה. רווח לי.

התיישבנו בבית שלו, שילמתי 50 שקל ויצאנו לדרך.

׳רוב האנשים בבית הקברות מתו בגלל עין הרע׳ הוא פתח והסביר את כל התורה על עין אחת, ואני הנהנתי בראש כי זכרתי את סבתא שהייתה נורא מבוגרת ועדיין חיה בנעימים עד שמישהו עשה לה עין הרע על כך שבגיל כזה היא עדיין חיה ואז היא מתה - מעין הרע.. נזכרתי גם בילד המכוער של השכנים שנהרג בתאונה מחרידה אחרי שמישהו עשה לו עין הרע מתוחכם כזה - הוא קינא בו על זה שלא מקנאים בו בגלל שהוא מכוער ׳כמה טוב לו בחיים שלא עושים עליו עין הרע׳ ההוא אמר, וזה עצמו היה עין הרע. נזכרתי גם בשתיל הקנאביס שגידלנו בבית הקברות כי אחד החבר׳ה טען שמתים כבר לא בעניין, וגם התפרחת הריחנית הזאת מתה שם, סתם ככה, בלי סיבה ובלי קבר, בגלל עין הרע שמסתובבת באזור.

הוא כיסה אותי בשמיכה גדולה, ׳ככה זה עובד׳ הוא אמר כשראה את המבט שעל פני. הצצתי בכל זאת, אחרי הכל בפעם האחרונה שכיסו אותי בשמיכה כמעט מתתי ״מוות עריסה״.

הוא סובב את הכלי עם הברזל החם מסביב לראש המכוסה, אמר מילים, שפך מידי פעם קצת עופרת מבעבעת אל תוך דלי מלא במים ושוב אמר מילים. עכשיו אתה יכול להוריד את השמיכה.

מה לא היה מצאנו שם בפנים: המון עיניים - רעות כאלו, המון אוזני הרע, המון שיני הרע ואפילו קצת זיפי הרע, פשוט יצורים שלמים מלאים ברע שעשויים מעופרת.

חזרנו על התהליך עד שסיימנו, הרגשתי הקלה, האופק נראה הרבה יותר קרוב..

חזרתי ללמוד למבחנים, החומר זרם פתאום בקלילות לא תאומן, זכרתי בעל פה פרטים שהמרצה בעצמה לא ידעה שהם קיימים, מזל שהאמנתי במשהו שלא האמנתי בו.

המבחן הגיע וקיבלתי 50..

זה היה מכעיס, נורא מכעיס. ישבתי וחשבתי עם עצמי ׳מה קרה פה לעזאזל׳ אני אמור להיות נקי כבר שבועיים?! אחרי מלחמה פנימית הגעתי לתוצאה מכאיבה אך מתבקשת - אני גרמתי את אותו עין הרע כשלמדתי וכשאמרתי לעצמי שאני יודע כל כך טוב את החומר.

מאז אני מאמין בעין הרע ולא מאמין בללמוד למבחנים, ואפילו אם יוצא לי בטעות לעשות איזו חזרה לאיזה מבחן, אני לא מספר לעצמי, אני פשוט לא מאמין בו..

מזל שיש במה להאמין.

יום רביעי, 3 בדצמבר 2014

״חווית חטיפה״

כולנו רואים בשדה התעופה בכלל ובטיסה בפרט משהו מיוחד, אף על פי שטיסה היא אחד הדברים היותר מייגעים שיש - צריך לשבת במשך שעות מבלי יכולת להסתובב, ״כמעט ואי אפשר לעשן״, והסרטים של האקשן הינם בכלל קומדיה לא משעשעת. הטייס מברבר ברמקול במיוחד כשאתה ישן, השכן ליד מתעקש לצאת כל רגע לשירותים, ״ואם ישנם ילדים צווחניים בקרבת אזור, אז ישנם גם ילדים צווחניים בקרבת האזור״... ואחרי הכל, זה עדיין הגיוני. אנחנו לא טסים כל יום, טיסה עולה יחסית הרבה כסף, ובעיקר, הטיסה מיוחדת כי אנחנו רוצים שהיא תהיה מיוחדת, אחרת לא היינו מוכנים לסבול את כל שאר החסרונות.

לי אישית זה כבר נמאס, אין לי כח להבדק, אין לי כח להגיע שעתיים לפני הזמן, ואין לי כח לשבת ליד החלון ושוב לגלות שהעננים מסתירים. כבר אין לי חשק להתרגש, אני חייב מניע חדש.

אחרי מחשבה מעמיקה הגעתי למסקנה שחטיפה הינה המניע הטוב ביותר. הרבה בלאגן, נחיתה במדינת אוייב, עד לסוף הטוב כשיחידה מיוחדת תופסת פיקוד - כל המחבלים מתים, וכל החטופים כותבים ספרי אוטוביוגרפיה.

התקשרתי ל׳קופת העיר׳, זהו מיזם שמחלק מאוויים לפי תשלום, מברכות וכפרות חופף שלושים-שישים, ועד לידת שלישיה ללא צורך באם, ביקשתי מהם להתפלל שיחטפו לי את המטוס. מסתבר שבשביל בקשה שכזו יש צורך בלפחות שבעה מקובלים, מינימום שני קברי צדיקים וגלגול בשלג ע״י קדוש מעונה, כך שהתעריף נורא גבוה ולא כ״כ ריאלי בישראל. בצר לי ניתקתי והתפללתי בעצמי לאלוהים שיסדר איזה חוטף או שניים, אחרי הכל מה זה בשבילו ל״התארגן״ על חוטף אחרי שהוא כבר ברא עשרות חטופים בפוטנציאל (ובינינו, גם עשרות חוטפים).

הרגשתי שהתפילה התקבלה, אין כמו התחושה הזאת של חמימות פנימית אחרי שאלוהים שומע אותך (ומסכים).

בטיסות הקודמות הייתי יושב בתוך המטוס ומסתכל סביבי בחשש, מנסה לגלות פרצופים חשודים, עכשיו ישבתי בנוחות מסתכל מסביב, איפה הוא? איפה החוטף מהתפילה הזכה שלי?

הזמן זז, כי אנשים קבעו שזמן צריך לזוז, ושום דבר. התחלתי להילחץ, עוד מעט כבר נוחתים.

הלחץ שיגע אותי והחלטתי לשנות טקטיקה. ניט׳שה אמר שבמקום לשבת עם כל בן אדם ולבחון האם הוא שקרן או לא הוא רואה בכולם שקרנים, וכך הוא חוסך זמן, גם אני בחרתי לפעול כך, במקום לחפש מי חוטף ומי לא החלטתי שכולם ״חטפנים״, ומה יותר מדהים מלטוס עם 300 טירוריסטים במטוס אחד? כך הפכתי שוב את חווית הטיסה שלי לחוויה. ובעצם, אנחנו (אני ואתם) לא כל כך שונים, כל בני האדם ייצרו לעצמם ׳חווית טיסה׳, בכך שהם החליטו שטיסה היא חוויה.

נ.ב. הכותב מתייחס לטיסה במחלקת תיירים בלבד, ייתכן שבמחלקה ראשונה אין ביקוש לחטיפה.