לי אישית זה כבר נמאס, אין לי כח להבדק, אין לי כח להגיע שעתיים לפני הזמן, ואין לי כח לשבת ליד החלון ושוב לגלות שהעננים מסתירים. כבר אין לי חשק להתרגש, אני חייב מניע חדש.
אחרי מחשבה מעמיקה הגעתי למסקנה שחטיפה הינה המניע הטוב ביותר. הרבה בלאגן, נחיתה במדינת אוייב, עד לסוף הטוב כשיחידה מיוחדת תופסת פיקוד - כל המחבלים מתים, וכל החטופים כותבים ספרי אוטוביוגרפיה.
התקשרתי ל׳קופת העיר׳, זהו מיזם שמחלק מאוויים לפי תשלום, מברכות וכפרות חופף שלושים-שישים, ועד לידת שלישיה ללא צורך באם, ביקשתי מהם להתפלל שיחטפו לי את המטוס. מסתבר שבשביל בקשה שכזו יש צורך בלפחות שבעה מקובלים, מינימום שני קברי צדיקים וגלגול בשלג ע״י קדוש מעונה, כך שהתעריף נורא גבוה ולא כ״כ ריאלי בישראל. בצר לי ניתקתי והתפללתי בעצמי לאלוהים שיסדר איזה חוטף או שניים, אחרי הכל מה זה בשבילו ל״התארגן״ על חוטף אחרי שהוא כבר ברא עשרות חטופים בפוטנציאל (ובינינו, גם עשרות חוטפים).
הרגשתי שהתפילה התקבלה, אין כמו התחושה הזאת של חמימות פנימית אחרי שאלוהים שומע אותך (ומסכים).
בטיסות הקודמות הייתי יושב בתוך המטוס ומסתכל סביבי בחשש, מנסה לגלות פרצופים חשודים, עכשיו ישבתי בנוחות מסתכל מסביב, איפה הוא? איפה החוטף מהתפילה הזכה שלי?
הזמן זז, כי אנשים קבעו שזמן צריך לזוז, ושום דבר. התחלתי להילחץ, עוד מעט כבר נוחתים.
הלחץ שיגע אותי והחלטתי לשנות טקטיקה. ניט׳שה אמר שבמקום לשבת עם כל בן אדם ולבחון האם הוא שקרן או לא הוא רואה בכולם שקרנים, וכך הוא חוסך זמן, גם אני בחרתי לפעול כך, במקום לחפש מי חוטף ומי לא החלטתי שכולם ״חטפנים״, ומה יותר מדהים מלטוס עם 300 טירוריסטים במטוס אחד? כך הפכתי שוב את חווית הטיסה שלי לחוויה. ובעצם, אנחנו (אני ואתם) לא כל כך שונים, כל בני האדם ייצרו לעצמם ׳חווית טיסה׳, בכך שהם החליטו שטיסה היא חוויה.
נ.ב. הכותב מתייחס לטיסה במחלקת תיירים בלבד, ייתכן שבמחלקה ראשונה אין ביקוש לחטיפה.
