״חווית חטיפה״

כולנו רואים בשדה התעופה בכלל ובטיסה בפרט משהו מיוחד, אף על פי שטיסה היא אחד הדברים היותר מייגעים שיש - צריך לשבת במשך שעות מבלי יכולת להסתובב, ״כמעט ואי אפשר לעשן״, והסרטים של האקשן הינם בכלל קומדיה לא משעשעת. הטייס מברבר ברמקול במיוחד כשאתה ישן, השכן ליד מתעקש לצאת כל רגע לשירותים, ״ואם ישנם ילדים צווחניים בקרבת אזור, אז ישנם גם ילדים צווחניים בקרבת האזור״... ואחרי הכל, זה עדיין הגיוני. אנחנו לא טסים כל יום, טיסה עולה יחסית הרבה כסף, ובעיקר, הטיסה מיוחדת כי אנחנו רוצים שהיא תהיה מיוחדת, אחרת לא היינו מוכנים לסבול את כל שאר החסרונות.

לי אישית זה כבר נמאס, אין לי כח להבדק, אין לי כח להגיע שעתיים לפני הזמן, ואין לי כח לשבת ליד החלון ושוב לגלות שהעננים מסתירים. כבר אין לי חשק להתרגש, אני חייב מניע חדש.

אחרי מחשבה מעמיקה הגעתי למסקנה שחטיפה הינה המניע הטוב ביותר. הרבה בלאגן, נחיתה במדינת אוייב, עד לסוף הטוב כשיחידה מיוחדת תופסת פיקוד - כל המחבלים מתים, וכל החטופים כותבים ספרי אוטוביוגרפיה.

התקשרתי ל׳קופת העיר׳, זהו מיזם שמחלק מאוויים לפי תשלום, מברכות וכפרות חופף שלושים-שישים, ועד לידת שלישיה ללא צורך באם, ביקשתי מהם להתפלל שיחטפו לי את המטוס. מסתבר שבשביל בקשה שכזו יש צורך בלפחות שבעה מקובלים, מינימום שני קברי צדיקים וגלגול בשלג ע״י קדוש מעונה, כך שהתעריף נורא גבוה ולא כ״כ ריאלי בישראל. בצר לי ניתקתי והתפללתי בעצמי לאלוהים שיסדר איזה חוטף או שניים, אחרי הכל מה זה בשבילו ל״התארגן״ על חוטף אחרי שהוא כבר ברא עשרות חטופים בפוטנציאל (ובינינו, גם עשרות חוטפים).

הרגשתי שהתפילה התקבלה, אין כמו התחושה הזאת של חמימות פנימית אחרי שאלוהים שומע אותך (ומסכים).

בטיסות הקודמות הייתי יושב בתוך המטוס ומסתכל סביבי בחשש, מנסה לגלות פרצופים חשודים, עכשיו ישבתי בנוחות מסתכל מסביב, איפה הוא? איפה החוטף מהתפילה הזכה שלי?

הזמן זז, כי אנשים קבעו שזמן צריך לזוז, ושום דבר. התחלתי להילחץ, עוד מעט כבר נוחתים.

הלחץ שיגע אותי והחלטתי לשנות טקטיקה. ניט׳שה אמר שבמקום לשבת עם כל בן אדם ולבחון האם הוא שקרן או לא הוא רואה בכולם שקרנים, וכך הוא חוסך זמן, גם אני בחרתי לפעול כך, במקום לחפש מי חוטף ומי לא החלטתי שכולם ״חטפנים״, ומה יותר מדהים מלטוס עם 300 טירוריסטים במטוס אחד? כך הפכתי שוב את חווית הטיסה שלי לחוויה. ובעצם, אנחנו (אני ואתם) לא כל כך שונים, כל בני האדם ייצרו לעצמם ׳חווית טיסה׳, בכך שהם החליטו שטיסה היא חוויה.

נ.ב. הכותב מתייחס לטיסה במחלקת תיירים בלבד, ייתכן שבמחלקה ראשונה אין ביקוש לחטיפה.

״דם לציור״

אני זוכר את עצמי בגיל צעיר יותר אומר-שואל את אבא שלי, ״אם אני הייתי מחבל, הייתי שופך שמן על הכבישים, הייתי שוכר חדר במלון, ודרך החלון מבריח פנימה נשק״, אלו ועוד רעיונות מבעיתים נוספים היו מאפיינים אותי - צעיר שגדל בתוך תרבות ״מוטררת״. אבא שלי היה מקשיב ונד בראשו במעין סימן שמעולם לא עמדתי על טיבו, והיה שותק.

גדלתי עוד קצת, ראיתי איך גיבורי הוליווד מחסלים טירוריסטים על ימין ועל שמאל, ככה ששמשון התנכ״י איבד מעט מקסמו השובה, אחרי הכל, מה כל כך מיוחד בו, אם שחקן X קורע אריות ודובים תוך כדי שינה, ושחקן Y חוטף כדורים כמו ראספוטין וממשיך להלחם, וג׳ק באוור מציל שוב ושוב את אמריקה כמעט מבלי להניד עפעף (טוב, כמעט מבלי להניד עפעף). הכל היה נראה כל כך פשוט.

מאז גדלתי עוד קצת והחזון הילדותי התגשם - הטרור גם הוא גדל והפך לתרבותי ולאמנות מודרנית, כך שכבר לא צריך פצצות מתוחכמות בשביל לבצע פיגוע, לא צריך לכוון באדיקות דתית ״אללא הוא אכבר״ לפני קיום המצווה, והאמצעים כולם כשרים בשביל לצייר ציור חסר פנים בדיו של דם. כבר לא משנה מה ואיך, העיקר שיהיה ציור, ושיהיה בו כמה שיותר אדום.

הגיע הזמן להפסיק להיאנח על מותם בטרם עת של אנשים שדמם שימש כצבע לאותו ציור איום, ואח״כ לשתוק.

הגיע הזמן להתעורר מאותה היפנוזה משתקת שאותו ציור מצמית גורם לכל מי שמביט בו.

הגיע הזמן שנפסיק להתבונן סביבנו בפחד שמא איזה ״צייר״ או שניים נמצאים באזור, מחפשים חומרים אנושיים לציור חדש.

הגיע הזמן לומר דיי לחופש הציור.

הגיע הזמן לומר די לאמנות מודרנית של רצח.

״בלי מילים״

׳תינוקת נרצחה, אתה בטוח׳?

׳כן, בטוח, זאת תינוקת שנרצחה׳!

׳איך הם יכולים לעשות דבר כזה? תינוקת׳?

׳לא יודע, באמת שלא, אבל כן, תינוקת׳!

׳כמה שזה נוראי, מי רוצח תינוקת שעדיין לא הגיעה אפילו לגן׳?

׳אתה צודק, לדעתי אם הם כבר רוצחים שירצחו בן אדם מבוגר, כזה שכבר אכל פיצה בחיים, ששמע ״ביטלס״, אחד כזה שכבר עשה טיול במזרח׳.

׳צריך להציע להם את זה, שיהיו קצת אנושיים׳!

׳צודק, צריך להציע להם, קצת אנושיות לא הזיקה אפעם לאף אדם׳!

השיחה הצינית הזאת לא התקיימה אף פעם ובכל זאת מתקיימת תמיד בתוך תוכנו. התרבות המערבית נחרדת ומזדעזעת כשתינוקת נרצחת אך מקבלת את הרעיון שמבוגר ״זה בסדר״ או פחות נורא. המערב לא מבין שלמרצח זה לא משנה, הקיצוניות האכזרית לא רואה הבדל בין אדם צעיר למבוגר, יש לה מטרה - ״דם״ וגם לצעיר וגם למבוגר יש את אותה התכונה - ״דם״.

כשאדם נרצח זה לא משנה מיהו, צעיר או מבוגר, גבר או אשה, שחור או לבן, טפש או חכם, זהו פשע, ואנחנו אמורים להתחלחל, כי כולנו בני אדם.

יהי זכרה של התינוקת ברוך,
יהי זכרם של כל הנרצחים ברוך,
ויותר מכל, יהי זכרם של החיים ברוך, כי כולנו בני אדם.

״כפרה, אולי תסובב רגע איזה תרנגול״

הייתי אחרי ריצת אימון, נוטף, מזיע, ומלא במרץ. התיישבתי לנוח על איזה ספסל בודד, להסדיר את הנשימה ולעשות לספסל טוב בנשמה לפני יום כיפור. ככה אני עושה בכל שנה לפני ׳כיפור׳ - מוצא מישהו נזקק ועוזר לו מכל הלב, שיהיה לו לבריאות, ובימינו, שכולם שקועים בטלפונים חכמים, למי יש זמן בכלל לאיזה ספסל זקן שזקוק לחברה.

הוא התיישב לידי דקה או שתיים אחריי, מתנשף כאילו מישהו רודף אחריו. יכולתי לשמוע את הלב שלו דופק, משל היה אחוז אמוק. שתקתי, לא רציתי לפגוע לו בזכות הבסיסית ביותר - ׳חופש הנשימה׳.

הייתי באמצע הרהור פילוסופי כלשהו כשהוא המהם, ״כפרות הא״?! הסתכלתי עליו ועל הצד השני של הרחוב שבו אנשים סובבו תרנגולות מעל הראש והמהמתי בחזרה "כן, כפרות״!

ושתקנו.

״אתה יודע מה מעצבן אותי״ הוא אמר פתאום בקול, ״למה דווקא תרנגולות?, מה זאת הגזענות הזאת? אם הם רוצים לסובב על הראש בעלי חיים אז שיסובבו הכל, למה רק תרנגולות?״

שתקתי, הרגשתי שהוא מנסה לומר משהו. שתקתי עוד קצת עד שהרגשתי שגם אני מנסה לומר משהו. ״אז אתה נגד כפרות?״ הפצצתי בחזרה. ״תראה, זה מאוד פשוט״ הוא אמר, ״אתה לא יכול לעשות הבדלים בין בעלי החיים על בסיס גזע, או שאת כולם תסובב על הראש או שתניח לכולם לחיות על האדמה, בסך הכל אנחנו חיים בעידן המודרני, וגזענות זה רע״. ״ומה עם אכילת בעלי חיים?״ שאלתי אותו, מנסה להבין את ה׳מהפכן׳ שבו. ״גם שם אותו הדבר, אם אתה אוכל בשר, אז תאכל הכל, כמוני למשל, תן לי בשר ואני משאיר ממנו עצמות, אבל אם אתה לא אוכל סוסים וכלבים אל תאכל כלום, בשר זה גזענות!״.

שתקתי, דמיינתי איך זה באמת לאכול סוסים, כמו הצרפתים. ניסיתי לדמיין את עצמי אוכל את החתול ברחוב שאוכל את האוכל שלי, קשה, אבל אני לא רוצה להיות גזען.

שני גברים הגיעו בריצה והתנפלו עליו, ״איך נתת לו לברוח?״ אחד מהם שאל, ״עדיין לא עשו עליו כפרות!״. וכך הם התרחקו מהספסל עם התרנגול החכם, מנופפים בו מעל הראש, כאילו הוא סתם עוד איזה תרנגול, כאילו הוא רק עוד ׳פונקציה׳ של כפרה.

תמיד אזכור אותו, ואולי יום אחד אזהה אותו בצלחת ותהיה לי ההזדמנות לומר לו, ״צדקת אח שלי גיבור, אני כבר לא גזען, אני אוכל הכל״, והוא יחייך ויקרוץ לי בחזרה, כפרה עליו.

"המדריך הפילוסופי לשהיד המתחיל"

׳שהידיזם׳ הינה תורה פילוסופית הגורסת שהעולם הזה, דהיינו העולם במצב הצבירה שלנו כיום, איננו שלם, ויש עולם שמעבר, אי שם מעל העננים, מעל האוזון המפוחם, ומעל הגלקסיות שנאס"א לעולם לא תגיע אליהן.

בעולם ההוא הכל ׳על הכיפאק׳, מותר לשתות אלכוהול, לאכול חזיר, להתחצף להורים, לא צריך להכניס אורחים, רמדאן לוקח רק חמש דקות, בחורות יכולות ללבוש כל מה שרק בא להן, ואפילו אין כבוד המשפחה. פשוט מסיבה אחת גדולה בלי מאבטחים בכניסה.

כי אין על אללה, הוא הכי גדול, הכי חכם, והוא רוצה שנתפרע.

וכאן כל שהידון מתחיל חייב להקשות, אם זה נכון שאללה כזה ׳סחבק׳, בשביל מה הוא יצר את העולם הזה. למה הוא ברא עולם עם כל כך הרבה סבל? עם כל כך הרבה כופרים? ועם כל כך קצת אללה?

שאלה מעולה, השהידיזם מעודד תלמידים לשאול שאלות, כל עוד הם חיים.

תשובה: למרות ש׳ההוא שם למעלה׳ הוא גיבור, וחזק, וחכם, עדיין ישנם דברים שלוקח זמן בשביל ליצור אותם - גן עדן איננו משחק ילדים. גם אללה עצמו לא יכול לבוא ולומר יאאאלה גן ועדן, ו׳פוף׳ יש מאיין ייווצר גן עדן. לאללה אין ג׳יני שקופץ מקופסה ומגשים משאלות, הרי הוא בעצמו יצר את הג׳יני. גן עדן זה בירוקרטיה, ובשביל לקבל אישורים להרחבה צריך להמתין, לא משנה אם אתה בן של אללה או אללה בעצמו. חייבים סדר בעולם.

המוצר שגן העדן מתמחה בו והינו אף המוצר הקשה ביותר לייצור הוא בתולות. קשה להשיג חומרים, חתיכות בשר אדם עולות הרבה כסף, וההדבקה היא תהליך ארוך ומייגע. בממוצע מיוצרות בגן עדן בכל שנה פחות מאלף בתולות, וגם זאת כששקט ב׳עדן׳ ואף אחד לא יורה עליו טילים.

בתחילה כשהיה רק עולם הבא התרחשו בו מלחמות עקובות מדם, מכיוון שעל כל בתולה שנוצרה נוצרו מאה גברים, והמצב הגיע לכך שאנשים רבים טענו שזה בכלל לא גן עדן, וסתם חבל שהם נוצרו. הם טענו ואללה הסכים, אך מה אפשר לעשות שליצור גברים הרבה יותר קל וזול מליצור בתולות.

״אין דבר שאללה לא יכול לעשות״, גם לבעיית ה׳עדן׳ שהייתה בתוך הגן הוא מצא פתרון. פתרון בעייתי, אך פתרון.

הוא ברא עולם חדש, במצב צבירה של ״הזה״, הוא יצר סכינים וחרבות, רובים וטילים, ונתן משימות. כך בינתיים מיוצרות בתולות בגן העדן כשאין שם אף אחד שמפריע, וככה כל אדם יכנס למסיבות לפי כמות המשימות שהוא ביצע. כל אדם יקבל בתולה אחת עד שיגמר המקום בעדן ויקראו לו לצו 8 למצב צבירה ״הזה״, וחוזר חלילה.

לעומת האדם הרגיל שעשה רק משימות פשוטות כמו לצום חודש או לא לשתות יין כל החיים, ישנה משימה אחת שמי שעושה אותה זוכה לחיי נצח (הבא) ומקבל במבצע מיוחד 1 + 71. זהו דבר שלא מובן מאליו בכלל, בחשבון פשוט לוקח לעדן לייצר 72 בתולות משהו כמו חודש.

השהיד מקבל את כל אותן בתולות, בגלל שהוא הסכים לעזוב מאחוריו את כל מה שקיים בעולם ׳הזה׳, ולעבור למצב צבירה ׳גן עדן׳, והכל בשם אללה. זהו המעשה הנעלה ביותר, ועליו מקבלים את השכר הגבוה ביותר.

"לשהיד, כופרים אינם סתם בני אדם, הם התחייבויות של אללה על בתולות".



נ.ב הכותב לא מתחייב שאכן ישנן 72 בתולות, הוא מעולם לא ביקר בגן העדן בשביל לדעת.

״מעלית שירות״

אומרים שיש בדבר הזה שנקרא ילדים משהו יפה, לימדו אותנו ש״ילדים זו שמחה״, והיו אפילו כאלו שהתלוצצו מעט ואמרו ש׳׳שמחה היא ילדים״, ובלעדיהם אין כלום, רק מסך שחור ומרצד, שמשתוקק לקצת חיים - לאיזה ילד או שניים או שבעים.

זה נשמע טוב, אולי אפילו מפתה משהו, עד שאתה פוגש במקרה איזשהו ילד, ומיד רץ לפתוח שוב אינציקלופדיה, בשביל לבדוק מה באמת המשמעות של הערך ״שמחה״.

האמת היא שילדים הם ׳קבוצת חיים׳, שתוקעת במעליות אנשים זקנים. ילדים זה הצרחות שבוקעות תמיד מהבית של השכנים המבוגרים, שאיכשהו תמיד יש להם ילדים. ילדים זה ה׳אורגניזם׳ הזה שמצלצל בפעמון של כל הדלתות בבניין, ובורח מבלי להסתכל אם מישהו בכלל פתח את הדלת. ילדים זו האצבע שלוחצת על כל הכפתורים במעלית, וגורמת לך לעלות שתי קומות ברבע שעה. ילדים זה שם של דג טורף בדרום אמריקה, והכי גרוע (חוץ מאחי הגדול), ילדים זה אלו שחושבים שהמעלית היא שירותים ומשתינים בה, סתם בשביל הכיף, או סתם בשביל להתבסם מהריח, או סתם.

אחד השכנים תלה מודעה מאיימת בזו הלשון ״מי שעושה פיפי במעלית שיזהר, המשטרה חוקרת״. אחד השכנים האחרים תלש אותה. שום דבר, כבר בבוקר שאחרי עמד ריח של שתן חדש וחריף במעלית, ובתכלס׳, בעידן של ׳תג מחיר׳ אין למשטרה זמן להתעסק במשתיני מעליות מצויים.

אצלנו בבניין יש את כל סוגי האנשים, אנשים שיודעים לכתוב, אנשים שיודעים לתלוש, ואנשים ׳׳חכמים׳׳. האיש החכם לא ניסה לבלוש, בשבילו ׳בלש׳ הוא שם של אדם מפורסם מאנגליה. הוא קנה אבקת כביסה ופיזר במעלית. אין אפס, בשעה הראשונה הניחוח המדהים משך קהל מעריץ, אך אחרי שעה, כשהאבקה הפכה לנוזל סמיך, ואדי הכביסה-שתן עלו לכסא הכבוד, היית מעדיף להזרק עם יוסף התנכ״י בבור בלי מים עם נחשים ועקרבים, וחי נפשי, אם לא היה זה השטן שהגיע לביקור וגם נתן פרס נובל.

היה נראה שבימים שלאחר מכן הילד השתין במעלית בכמויות גדולות יותר רק בשביל להעביר את הריח של הכביסה, והשכן? גם הוא לא התייאש, הוא קנה את החבילות שמכילות 20 קילו אבקה, בשביל להעביר את הריח של השתן.

ועכשיו, הם שני בני האדם היחידים שמשתמשים במעלית, הוא להשתין והוא לכבס.

תוך כדי שאני מטפס במדרגות לקומה השביעית הבנתי, דבר אחד יותר גרוע מילדים טפשים - מבוגרים חכמים...

אמרי חכמי המשנה: ״איזהו עשיר השמח בחלקו״... עזבו אתכם מילדים...

(בתמונה למעלה - אחת מהסיבות פעם,שאהבתי להיות ילד. ואחת מהסיבות היום, שאני שונא ילדים).

״דם ואש ושלשה ילדים״

״כרוניקה של יום הולדת״

מהרגע שתינוק נולד הוא מתחיל לעבור סדנת אילוף מפרכת, שבה ההורים יאלפו אותו בדיוק את מה שהוריהם אילפו אותם. זהו תהליך ארוך ומייגע, שאת רובו בן אדם בוגר לא יזכור, אך פרטים מסויימים נשמרים באדיקות קתולית טיפוסית.

ימי הולדת הם כנראה העניין החשוב ביותר שבהם. כבר ביום ההולדת של שנה ״1״ ההורים חוגגים. הילד לא מבין כלום, אך כשבשנה הבאה יראו לו את התמונות של השנה הקודמת, ובשנה שלאחריה שוב ושוב, הילד יגדל אל תוך מציאות שימי הולדת הם הדבר הקדוש ביותר, ולמעשה ההלכות היחידות שילדים יודעים הם ׳הלכות יום הולדת׳.

והאנשים מתבגרים וממשיכים לחגוג בכל שנה את היום בו הם יצאו לאוויר העולם, זה עושה להם טוב, זה מזכיר להם את הילדות ואת ההתרגשות, וזה גם גורם להם להרגיש כאילו העולם שווה יותר כשהם נמצאים בו. הם אף פעם לא העלו בדעתם לשאול את השאלה המציקה, את ה״אולי״ המטריד:

- אולי אם לא הייתי בעולם היה לי טוב יותר?!
- אולי הייתי מרגיש חשוב יותר אם לא הייתי נולד?!

- ואולי באמת העולם הוא מקום טוב יותר כשאין בו בני אדם?!

בתכלס׳, יום הולדת הוא היום הכי עצוב בשנה. אחרי תשעה חודשים נוחים בבטן, דוחפים אותנו בכח החוצה, אף אחד לא רוצה להשאיר אותנו ב׳סטלה׳ שהיינו בה, והתמונה שלבסוף אנחנו רואים כשהצליחו לדחוף אותנו לעולם היא - דם, רופאים חמורי פנים, וצינור מורפיום שעובד רק באישור רופא. מכריחים אותנו לבכות, כי זה מה שהם חושבים שמגדיר את המין האנושי, ואחרי כל הסבל הראשוני דוחפים אותנו לכלוב עם עשרות תינוקות, וילדים מעצבנים, שבמקרה הם אחים או בני דודים מחזיקים אותנו ומנענעים.

כשאתה צעיר כל יום הולדת מזכיר לך שאתה צעיר ויש לך עוד זמן עד שתתבגר - עד שתוכל לעשות ׳מעשים׳ של גדולים. כשסוף סוף התבגרת ואתה באמת יכול לעשות כל מה שבא לך (חוץ מתג מחיר) אתה נזכר בערגה בימים שהיית ילד, ומתגעגע אליהם.

חז״לינו אמרו ״נח לו לאדם שלא נברא משנברא״, זאת אומרת שבכל שנה כשיום ההולדת בפתח שוב חוזרת לה תחושת אי הנוחות מחדש. ומה הפתרון של הדת? ״פרו ורבו״ - תביאו לעולם עוד ילדים שלא נח להם שנבראו משנבראו. אירוני ומשעשע.

בסופו של דבר אי אפשר להתחמק, אנחנו לא נולדים מרצון ולא מתים ברצון, רצף ההשתלשלות העולמית חסר מידע מודיעיני אמין. וכנראה הציניות הגדולה ביותר של אלוהים (אחרי יצירת היתושים והערסים) היתה כשהוא ברא שני עולמות, לאחד הוא קרא ״עולם הזה״, ולשני ״עולם הבא׳׳, כשאנשים מתים בעולם הבא הם נולדים בעולם הזה, וכשאנשים מתים בעולם הזה הם נולדים בעולם הבא, וחוזר חלילה לנצח. לא יעזור לכם מה שלא תעשו, תמיד אתם תיוולדו ותמיד תמותו.

נשאר לנו רק לחגוג את ימי ההולדת ואת ימי המוות, בשביל לשכוח כמה קשים הם וכמה לא נוחים..


(גילוי נאות: בתמונה למעלה - אבא שלי בכל שנה ביום ההולדת שולח ברכה ומבקש סליחה על כך שנולדתי)

״פילוסופיה מדברית״

לפני שבועיים הלכתי לנוח ב׳חושות׳ שבמדבר סיני. השילוב המנצח שבין ריחות ים משכרים, ענני עשן לא חוקי, יתושים חמומי מוח, חוסר שימוש בפלאפון, וסכנה מצד טרוריסטים למיניהם, הוא מתכון מדויק לפילוסוף המתחיל. עד כדי כך שאחרי דקות מספר אתה כבר מתחיל לשאול את עצמך, איך זה שהבדואי שגר כאן חמישים שנה לא כתב איזה ספר עמוק, ולמה עדיין מעניין אותו השש-בש באותה המידה שעניין אותו השש-בש לפני חמישים שנה.

כשעקיצות היתושים מתגברות וזמזום הזבובים עולה עד כסא הכבוד הכל נשכח, ההתפלספויות מצטמצמות לנקודה העמוקה ביותר בהוויה - השילוש הקדוש: אדם - יתוש - גן עדן.

אספתי כמה תובנות עמוקות, ששינו את חיי. אולי.

1. הדבר היחיד שמנחם אותי ביתושים הוא, שהם יתושים ולא בני אדם.

2. בגן העדן האדם בוחר מתי להעקץ, בגיהינום עוקצים אותו מתוך שינה.

3. בגן העדן עקיצת יתוש מרגישה כמו מסאז, בגיהינום היא מרגישה כמו עקיצה של יתוש.

4. בגן העדן אין יתושים, מצד שני אין גם בני אדם.

5. בגן העדן נהנים מסבל, ובגיהנום סובלים מהנאה.

6. בגן העדן יתושים עוקצים בני אדם, בגהינום בני אדם עוקצים בני אדם.

7. בגן העדן היתושים מעשנים ׳קנאביס׳ במקום לעקוץ.

8. יתושים הם הוכחה לגהינום, אנשים הם הוכחה טובה יותר.

9. ׳דוחה יתושים׳ הוא הוכחה לקיומו של אלוהים, אך יותר מזה הוא הוכחה לקיומם של יתושים.

10. האדם הוא הוכחה שגם זבוב יכול להתקדם בחיים.

11. יתושים בני זמננו טוענים שהיתוש הקדמון היה ברבר ופרימיטיבי.

12. בגהינום יש ״אל אדם״ שיתושים משפריצים על בני האדם.

13. ״יתשת״ היא מחלה, מצד שני גם ״אנשת״ היא מחלה, ולא פחות קשה.

14. כשאדם הראשון אכל מעץ הדעת הוא נתן לכל החיות לטעום, חוץ מהזבוב. והאשה.

״אחי, תצפור חזק יותר״