יום שלישי, 1 ביולי 2014
״דם ואש ושלשה ילדים״
חשוך בחוץ, חשוך בפנים. דמעות של שמש בוכייה שוטפות את הארץ מלאת הקמטים, שוטפות ונספגות באדמה חרושת התלמים שכבר מזמן הפסיקה להצמיח פירות.
כמו צל פורח וכמו פטריות לפני הגשם, כמו דג בלי מים וכמו אדם בתוך המים. הכל דומם, גם קולה של דממה דקה.
קשה לנשום, אך קשה יותר שלא לנשום, אז נושמים, אין ברירה.
קשה לראות, אך קשה יותר לקבור את הראש בחול, אז רואים, אין ברירה.
הלב דופק וזה כואב, אך בלי לב אין כאב, אז הלב דופק, ואין ברירה.
בתוך חתיכות גסות של חושך, כשאי אפשר לראות מאום ורק בכיות תופסות מקום. אי שם בהררי ערפל מלאי שדונים זדוניים שמחוללים בכרמים שגדלים בהם ענבי צלמות. במקום שבו השטן משחק בקוביות ותמיד תמיד מנצח. כשנראה שאין לאן להמשיך כי כבר אין רגליים, והדרך מזמן הסתיימה, ו׳להמשיך׳ הוא רק שם של דג.
דווקא אז, כשהיאוש חזק כל כך, דווקא אז היאוש מסתובב ונותן תקווה, אין לו עוד תכלית אחרת.
יהי זכרכם נזכר וברוך, והלוואי שבזכותכם זכרוננו יהיה ברוך יותר.
הירשם ל-
תגובות לפרסום (Atom)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה