כולם היו נגדי. היה ברור שזה הולך לקרות, ולא היה לי שום דבר מה לעשות נגד זה. ממש כמו לזכות בלוטו באותו יום פעמיים. הרי אם היית יודע, שאתה הולך לזכות בכרטיס הראשון, לא היית מבזבז סתם כסף על עוד כרטיס. אבל זה מה שקרה, כולם היו נגדי.לא היה לי רגע אחד בחיים שדמיינתי, שמכונת כביסה פשוטה, כזאת שלא נובחת אף פעם, תגרום לי לכל כך הרבה סבל. לשניה אחת שקלתי, האם עדיף בכלל לא לטוס. פשוט להשאר בדירה (מרתף - העורך) המעצבנת שלי, לעמוד כל בוקר עם הפלאפון בחלון בשביל לתפוס חתיכת קליטה, ולראות אם מישהו חיפש אותי בלילה, או סתם לקרוא איזה טור מפגר חדש במאקו. אולי עדיף להמשיך לגשש כל ערב בפרוזדור החשוך, כדי למצוא את הדלת של הבית, או להמשיך להסניף את הביוב, שאיכשהו נכנס לדירה, דווקא בזמן שאני משפריץ על עצמי שפריץ קטן של בושם. ככה אני ישאר תקוע כאן עד שהמכונה תמות ואז, בשקט, אני יעזוב את הדירה ואברח לי להודו. שם יש אנשים נורמליים, שמבינים שלא צריך מכונת כביסה. או בכלל לכבס.
כשעברתי לכאן בפעם הראשונה, לא הצלחתי להעביר את המכונה דרך הדלת. ניסיתי להסביר לאשתי, שלדעתי המקום המוצלח ביותר להניח אותה, הוא מחוץ לבית. אבל היא טענה בתוקף, שמכונת כביסה צריכה להיות בתוך הבית - בשירותים. ׳לך תבין הגיון של נשים׳. ״שני חברים טובים״ הגיעו, ובלי לשאול אותי מה ואיך, עשו מעשי כשפים. קרה מה שקרה, והמכונה עמדה לתפארת ליד האסלה, שנראתה מרוצה יותר. אל שני אלו התקשרתי עכשיו כשהייתי במצוקה. ׳תבואו להוציא את המכונה שהכנסתם׳ התחננתי אליהם, אבל הם בשלהם, ׳אנחנו אוכלים פיצה עכשיו׳ הם ענו בשלווה מעצבנת משהו, וניתקו את הטלפון. קיללתי את האיטלקים, את ממציא מכונות הכביסה, את הדלת הארורה, ואת היום שנולדתי. זה היה אבא שלי נראה לי, שאמר; ׳קללות לא עוזרות׳. זה נכון, הן לא עזרו.
במקום להתעמק ב״תום סוייר״ מצאתי את עצמי, מחפש בטלפון אנשי קשר שפנויים לעזרה. אך לשווא, הטלפון כאילו עשה יד אחת עם המכונה, והעלים את הרשימה. זכרתי בבירור שהיו לי שלש מאות אנשי קשר, אבל עכשיו נשארו רק שני האלו, שני אוכלי הפיצה, ואשתי. כשאנשי הקשר הופיעו, הבטרייה הלכה. כבר לא קיללתי. זה היה אבא שלי, נראה לי, שאמר; ׳תקלל כמה שאתה רוצה, אבל תזהר לא לקלל את כולם׳. או בגרסה אחרת, ׳אתה יכול לקלל חלק מהאנשים חלק מהזמן, אבל אתה לא יכול לקלל את כל האנשים, כל הזמן. את זה נראה לי בוב מארלי אמר, או שהוא אמר משהו דומה. לעזאזל הזכרון שלי...
בסופו של דבר, כשכולי יאוש ועצבנת, כששתי זרועותי והרגל כואבות לי מזריקות משונות כמו ״יבשושית נמר בנגאלי״, ״שושנת יריחו מצויה״ והרשימה ארוכה. אחרי כל זה, עשיתי מה שעשיתי, התפללתי למי שהתפללתי, משכתי במה שמשכתי, והמכונה עמדה שוב מחוץ לבית. האסלה בכתה, אבל כמו שלה לא אכפת ממני, גם לי לא אכפת ממנה. ותכלס׳, בהודו, מי יושב בכלל על אסלה. ובאותו עניין - תמיד הרגשתי רע בשביל האסלה. אותי לימדו ׳בור ששתית ממנו מים, אל תירק לתוכו׳ והאסלה, היא אנטי תזה לכל הרעיון הזה.
נהגתי עם חבר שעזר לי, אל הבית של ההורים. יש מקום במקלט, אמרתי לו, כשהמחשבה על המעלית גורמת לי ל״היי״. כבר בכניסה לבניין, השכנה הנחמדה מלמעלה, שראתה את המכונה דאגה לציין, שבדיוק הלילה המעלית נשברה. גם הלב שלי נשבר באותו הרגע. מחשבות עמוקות גרמו לי להאמין, שאם הייתי בתקופת התנ״ך, ספר איוב היה מכונה ״ספר זלמן״. אחרי הרהורים הגעתי למסקנה, שבתקופתו של איוב לא הומצאו עדיין מכונות כביסה. אחרי עוד הרהור או שניים, כבר לא הבנתי, למה איוב בכה כל כך?, הרי לא הייתה לו מכונת כביסה. נשארתי בסימן בשאלה.
הזריחה התחילה, ואני צועד לכיוון הבית והשירותים הריקים, צולע ומלוכלך. הבניין כבר עמד מולי, יהיר וקר. כשאז, בדיוק אז, פגשתי חבר. עירני ומצוחצח, ממש ״אפוי״ לשיחה ארוכה. בשתי מילים סיפרתי לו, תוך כדי שאני מדדה - ׳מת לישון׳.
׳תכתוב עלי בבלוג׳ הוא אמר בכיף שלו.
׳לך לעזזאל׳ עניתי לו.
נכנסתי לבית וכתבתי על עצמי.
אני טוען שזה אחד הטובים שלך כנראה בטופ חמש
השבמחק