"לא תאנוס"

כשבכל יום נשמעים קולות חדשים, בחדרי חדרים, בחדרי מדרגות ובמרתפי בתי הכנסת, כשכל מקום נעים יכול להפוך לזירת קרב עקובת רגשות וסימן נוסף לטראומה בחיי ילד טהור. כשכל מקום כבר הפך לכזה, כשאין עוד לאן לנסות לברוח, כי כולם מנסים זאת.

כשאי אפשר להיוולד יותר כילד והדשא של השכן נראה שחור ומפחיד מתמיד, כשדשא עצמנו לא רחוק מלהשחיר אף הוא, כשאפשר ללכת למכולת לבד רק בגיל שמותר לקנות בו סיגריות.

כשהדת הפסיקה מזמן להיות מפלט מכל תחלואי העולם, ואיש לא יכול לומר זיכיתי ליבי, כשאדם אפוף זקן סבוך וברנש מקועקע שווים ביכולתם לעולל נוראות, וכשכל אחד מביט בשני באי אימון חסר סיכוי.

בזמן נוראי שהתחלנו להאמין בבעלי חיים יותר מבני אדם, באותו הזמן בדיוק שבני אדם שכחו שהם שונים מבעלי חיים והפכו לחיית טרף בלתי נשלטת. כשאין לנו מטרה בחיים, והתחלנו לטרוף יום יום שעה שעה בפרהסיה, כשנמאס לנו הכל ופשוט התחלנו לועסים את עצמנו או את מה שנשאר ממנו.

כשאיש בילד חברו חיים בלעו, ואיש בילדו שלו עצמו בלע ונתץ, כשרב בתלמידו נועץ קנה רצוץ, וכל קירבה שהייתה יפה אי פעם הפכה לסיכון תמידי, כשכל אחד באמונתו שובר הכל סביבו, ונהנה לראות את ניצוצות ההרס, כשהצדיק היחיד בסדום אף הוא רשע ומשתמש בצידקותו להצדיק כל מעשה שיעשה.

כשהשקט מתחיל לשלוט בעולם ואין אחד שרוצה לדבר, בשביל מה לדבר, אנחנו נסדר, אנחנו נדאג, בשביל מה לגלות עולם מעופש, חיה בזבל ותן לחיות. כשאני מתחיל לפחוד מהשקט הצורם שבאוזני, שקט האומר המשיכו, ישנם דברים גרועים יותר, כשאנשים בדת לוקחים את החוק אל חזקתם ומיד אחר כל זאת זורקים אותו כלאחר יד, והכדור נשאר תמיד אל מחוץ לסל.

כשכל אלו מתרחשים דבר יום ביומו, פניתי מחדש לראות מה נאמר בתנ״ך על כל אלו.

עשרת הדיברות מתחילות ב״אנוכי ה' אלוהיך״, אותו אלוהים שמזמן הפך לציטטה ותו לא, שאר הדיברות ממשיכים בלא תרצח, תנאף, תגנוב וכו׳, אין ספק שהתרומה שלהם גבוהה, והפכה את העולם לטוב יותר, במיוחד שישנה משטרה שאף היא ציווי הדת, אבל בימינו חייבים להוסיף דיברות חדשות, בכדי שנדע מה כן ומה לא.

״לא תאנוס״ הדיברה האחד עשר, כזאת שתשאיר קצת מקום לילדים בעולם, שלא יגדלו עטויי תחבושת נפשית שלא תוסר לעולם. שיוכלו לחייך קצת לפני שיראו את כל שאר הרוע שקיים בעולם.

״לא תשתוק״ הדיברה השנים עשר, כזאת שתכניס אל מאחורי סורג ובריח כל אדם שפוגע בעצם ההוויה, בתחילת צמיחת עץ האדם, ולא משנה אם הוא מאמין באלוהים או בבודהה, שומר שבת או אוכל נבלות, משמט את מטעו בשביעית או שאיננו, גם לא משנה אם בחברתו יסתכלו על כל העניין ויאמרו, ״לא ייתכן״, כי הכל אפשרי. זו לא ענישה, אלא הצלת העולם, הצלת אלו שעוד רגע יהפכו לאנשים מבוגרים, כמונו עכשיו, רק שבורים שותקים ורצוצים.