״התרגשות מיותרת״

אני מעריץ גדול של ארצות הברית בכל רמ״ח איברי. איך אפשר שלא, הם הכי טובים בכל דבר. מי נחת ראשון על הירח - האמריקאים, מי גילה שברק הוא בעצם חשמל - בנג׳מין פרנקלין, מי ניצח את היטלר - ארה״ב, מי פתח את ״פלייבוי״ - אמריקאי, איפה אפשר לחפור זהב ברחוב - בקליפורניה. אני אוכל דווקא חמאת בוטנים ״סקיפי״. אחרי כל זה אני יכול לומר כמעט בבטחה ״אני אמריקאי״. הבעיה היחידה שלי היא שלא מאשרים לי וויזה, אולי בגלל שמעולם לא שיחקתי כדורסל. אומרים שכולם שם שחקנים מעולים...

אבל האמת היא שעם כל זה אינני מתרגש שפרסו שוב את השטיח האדום, יותר מידי אנשים דרכו עליו ואדמימותו דהתה. לא הייתי מנופף איתו אל מול שור זועם, הלה היה חושב זאת למהתלה וחיי היו בסכנה. רק בני אדם עדיין מתרגשים כשזכרון הצבע האדום עולה במחשבתם, או נדרך תחת כפות רגליהם.

האמת היא שכשהבנתי שרק אלף ישראלים ״יזכו״ לשבת ולהקשיב ללא חוצץ לאדון אובמה בבנייני האומה, הפסקתי להתרגש, והלכתי מיד לקנות כרטיס לוטו, בו הסיכוי לזכות גדול יותר, ולא זכיתי.

מעולם לא הייתי בקהילת חובבי ה״הפגנות״, לא כשהן בעד הדת ואף לא כשהן נגדה. ידי חלשות מידי בשביל להניף אל על שלטים גדולים של פולארד, ואף ידיים חזקות משלי כבר התייאשו אחרי שנים של תקווה. ממילא שבוע עמוס בהפגנות לעייפה לא הופך אותי לאדם עסוק יותר, במיוחד כשהכבישים כולם סגורים.

היו זמנים שהמלכים נהגו להתהלך בארץ וכל העם היו יוצאים לקראתם להריע. ישנם סיפורים על בן כפר מסכן שצעק בכל כוחו ״יחי המלך״ ובזכות הצעקה עלה לגדולה. היום הכל השתנה, חייבים לכל הפחות לזכות בתחרות מלכת היופי בשביל זה, ובינינו, אין לנו סיכוי.

הגיע הזמן להפסיק לרעוד מהתרגשות חסרת פרופורציות, נשיא הולך ונשיא בא והארץ לעולם עומדת, השמש תזרח שוב ממזרח ושקיעתה במערב לעת ערב מוכרחת. הלילות הצוננים שהגיעו ימשיכו להקפיא אותנו, פולארד ישאר באותו הכלא בו הוא נמק עד היום, ואוניברסיטת אריאל תשאר מכללה, אל תצפו לשום דבר, בקושי יש כאן ממשלה.

הדבר היחיד שגורם לי להתרגש כל כך מבואו של הנשיא ״ירום הודו״ הוא שאוכל לרכב על האופנוע בלי קסדה ובלי חשש, כל השוטרים עסוקים מידי עכשיו.