״מדינת מלשינון״

זמן לבישת צעיפים בעיצומו של קיץ בא לעולם, עת מלחמת איש באחיו ומלחמת אחים בשכנים ובאחי השכנים באה, הגיעה השעה בה כל אדם פוחד מעצמו ומכל מראה שבה יכול הוא לראות את פניו.

עברה מזמן העת שישאל מכיר את מיודעו לשלום כשיזדמנו להם יחדיו, והברת ״להתראות״ אבדה לכשנפרדו, רק דממה מעיקה. הגיעו זמנים שבבית חתנות יאמרו האנשים ״הלוואי בשמחות, ואילו בבית האבל ילחש אדם למשנהו ״בקרוב אצלך״, כשדוק של שמחה לאיד מכסה את עיניו המכוסות למחצה.

הכל התחיל נובל, שחור דשא השכן מתחיל להעיק ולהציק, ואילו אנו בנינו גדר גבוהה ששכננו לא ידע לעולם שגדלים אצלנו גבעולים עבשים של דשא, אבוי לו לעץ פירות שצמח ועבר את גבול הגדר, כי אז יקוצץ מיד באימה וזעם המטגנים להם במחבת הפחד.

השכן שרק אתמול לווינו ממנו חלב כיד המלך וידו הייתה פתוחה ושוחקת, השכן שאמש עוד דפק דלתותינו וביקש הלוואה, ואנחנו לא קימצנו ונתננו בלב חפץ, אותו שכן התקין מנעולים חדשים, ועכשיו יושב ומרעד, עטוף בשמיכה עבה של חורף, וכך גם אנחנו. כל דפיקה הקפיצה את הלב, וסימנים של שבץ נראו בארץ.

עת הלשנת הכל על הכל הציפה את הארץ במין צונמי רצחני, עת הצצה אל מתחת חצאית השכנה. מלחמת אזרחים כוללת, בחסות ממשלה רבת כח.

עת האדם הבודד, עת קריאת ״אם אין הוא לי למה אני לו״ ולילות אפלים של ירח עצוב מלאי בכיות על עולם חדש, עולם בלי חברים ובלי כתף להשען, רק אידיאל אחד גדול, ״להציל את המדינה״ - ״להלשין״. אותה מדינה שהפכה את אזרחיה, חרב כנגד חנית, חבר על חברו וילדים על אבותיהם.

כל עוד מדינה עומדת על רגליה וצווחת בריש גלי, על גבי שלטי חוצות זוהרים סיסמאות אנטי חברתיות. כל זמן שמדינה חפצה בכסף אזרחיה יותר מבהם עצמם, לא נמצא בה תקווה, לא נוכל לראות תחת עצים רעננים ״זאב גר עם כבש״, תם עידן הכבשים, ועכשיו כולם זאביים יותר.

אל תתפלאו איך קבוצה מחרימה קבוצה אחרת ובאותו הזמן אנשי הקבוצה עצמה מחרימים איש את רעהו, כאן כולם נלחמים בכולם.

אל תתפלאו מה לוקח לראשי המדינה זמן רב כל כך להקים ממשלה, וכמה עשן סמיך יכול עוד לצאת משם, אלו אינם נבחרי ציבור אלא רועי זאבים.

אל תתפלאו יותר על כלום, הפליאה שייכת לעולם אחר, עולם טוב יותר.