״קניות לחג״

לא קל לצאת לקניות בערב חג, קשה עוד יותר כשאין הפרוטה מצויה ברווח בכיס, ובכלל קשה לקיים ״טקס״ קניות בארץ היפה שיש לנו. אבל אם קרעו לנו את ים סוף בזמנו, מי אנחנו שנאמר מה קשה ומה לא.


נכנסתי לחנות נעליים. בצד שמאל עמד בחור וניסה את כוחו במדידת זוגות שונים תוך כדי שהוא שואל על הא ועל דא, שיחה רגילה שבין קונה למוכר. עמדתי והקשבתי, שיחות מסוג שכזה תמיד הפתיעו אותי, הן מצד המוכר הן מצד הקונה, בשיחות כאלו תמיד הסתדרו פרדוקסים לא פתורים. הקונה טוען ״לוחץ לי״ המוכר מסביר שהנעל מתרחבת. קונה אחר טוען שהנעל גדולה מידי, המוכר מסביר מיד שתוך שבוע הנעל מסתדרת על הרגל. הקונה מדדה עם הנעל כתרנגולת והמוכר אומר לו שזו צורת ההליכה עם נעליים שכאלו. ועל אף התשובות הללו, תמיד הלקוחות יצאו עם שקיות מלאות בזוועות שונות ומשונות, ממש נעלי המלך החדשות.

הייתי רוצה להמשיך ולהקשיב אבל המוכר התחיל לכעוס, וצעק על הקונה ״אין הנחות היום״, הקונה המסכן ביקש הנחה שוב, כולו אומר תחנונים, אך לשווא. בשלב הזה המוכר נשף אש כשירה מפיו את המילים ״לך מפה, צא מהחנות״. הלקוח המאוים הפטיר ביאוש ״אם זה השירות כאן, אני לא רוצה לקנות״ ויצא מהמפתן חפוי ראש. המוכר התקרב אלי כשפניו אדומות עדיין, מה בשבילך הוא שאל, לא עניתי, ברחתי החוצה, כשבשתי ידיי הנעליים הישנות. כמעט ויכולתי להשבע ששמעתי אותו מצטט אחרי במדויק את דקארט ״אם אני צורח משמע יש לי חנות״.

אחרי שהתאוששתי עצרתי בחנות של יין, ״הגפן״ - לאנשים שיודעים להעריך גפנים. חנות חדשה ונוצצת, ל״חברה הגבוהה״. הסתובבתי רגוע בין המדפים מחפש כמה בקבוקים נאים לחג, זכרוני נודד לבציר ישן וטוב, לטעמו ה״עגול״ של יין יקר שטעמתי פעם, וכך, תוך כדי מחשבות אני שולח את ידי לשלוף בקבוק שנראה לי משובח. ״תפסיק להסתובב כאן, וצא מהחנות״ שמעתי צעקה. לרגע חשבתי שטראומת חנות הנעליים שבה אלי, הלא אנשים ״אינטלקטואלים״ מסתובבים בחנויות של יין, ולאנשים כאלו ישנה שפה גבוהה, אך לא, מנהל המקום גבוה ומאיים התנשא מעלי בפרצוף מרושע ושוב נבח ״אל תקנה פה״. חיפשתי את הנעליים בשביל לברוח ונזכרתי שאני בכלל בחנות של יין. הפטרתי ביאוש ״אם זה השירות כאן אני לא רוצה לקנות״ ויצאתי. מזל שלמדתי מוקדם יותר איך לומר את המשפט.

עכשיו אין נעליים, אין יין, ואין עוד הרבה דברים שרציתי לקנות, אבל לפחות יש לי יכולת לממן שתי פגישות אצל פסיכולוג, בתקווה שגם הוא לא יגרש אותי.


(אחרי שכתבתי את הפוסט נזכרתי, שהפעם הראשונה ששמעתי את זעקת ״צא מכאן״ הייתה כשנולדתי, שם גם לא הייתה לי אפשרות לברוח. ייתכן מאוד שכולם כאן בארץ נושאים טראומה דומה)