לא הייתי נסחף אם הייתי אומר שאת עסקאות הסמים הגדולות סוגרים במקומות כאלו. מבוך מסובך שכזה, עד שצריך מדריך בשביל להגיע לנקודה הנכונה. ירדנו שניים ומצאתי את עצמי פתאום לבד, שוב חוש הכיוון של אישתי שאיננו מפותח לוקח אותה למקומות לא טובים, הוא גרם לה לטעויות גדולות, כמו לפגוש אותי, וכמו עכשיו להעלם בגיא צלמוות ועוד. המשכתי ללכת, מגשש אחרי סימנים שיובילו אותי לתוך כוך הקבורה, מרחוק נדף ריח עז של טינופת וזוהמה שגרם לי לצהול, ״אם אני מריח ביוב משמע אני בדרך״ שיננתי לעצמי בראש, המשכיר הלא אמר לי במפורש, ״הדירה ליד הביוב״.
לא ממש מצאתי אור בקצה המנהרה, גם לא קיוויתי למצוא, אני הגעתי מהקצה ההוא ועכשיו אני בדרכי פנימה אל תוך ממלכת החושך. השכנים תלו שלט גדול ״נא לכבות את האור אחריך, שלא לעבור בבל תשחית ובגזל״, תכלס׳, אם היו נורות בשביל שאוכל לקרוא את השלט הייתי שותק אבל כשכל מה שמצאתי היו חוטי חשמל קרועים, לא יכולתי שלא לחוש איך השכנים מנסים לרקוד על הדם שלי, ומוטב בחושך. או שזה בכלל קוד למשהו גדול יותר, אולי איזו עסקה מפוקפקת, אולי.
שמעתי צעקות איומות מאי שם ורצתי כל עוד רוחי בי, דילגתי על ערימות אבק בתול, וצללתי במים מעופשים, עד שמצאתי את אישתי מקפצת באימת מוות בתוך מלכודת שעכברים הכינו בשביל ללכוד בני אדם. מסביבה עמדו כמה עכברושים שקועים בדיון סוער האם להטביע אותה כאן ועכשיו או פשוט לשחרר אותה רחוק וכך היא לא תחזור שוב, אחד אחר שובב שכזה הציע לבדוק כמה זמן היא יכולה לשרוד מתחת למים מבלי לנשום, עוד אחד, עכבר זקן וחשוב טען בלהט שהגיע הזמן להתנקם בבני האדם, וכולם הנהנו בראש להסכמה. ניהלתי מלחמה עקובה מדם, ועכשיו יש לנו מה לאכול לארוחת ערב. היא קצת נגעלה, אך הסברתי לה שקיימנו את מה שנאמר ״הבא להרגך השקם לאוכלו״ בהידור, ולפי ההלכה.
אשתי ההמומה עדיין לא אהבה את הרעיון שכל השלדים יושבים שם בחוסר מעש, ״אני לא אוהבת לראות אנשים שלא עושים כלום״ היא אמרה, ואני הרהרתי לעצמי שייתכן וישנה סיבה אחרת. חיברתי את העצמות אחד לשני ממש כמו פאזל ודחפתי כל אחד לקבר שלו, עכשיו גם יש לנו יותר מקום.
ישננו על הרצפה כי מי בכלל צריך מיטות, זו המצאה מודרנית דורסנית, שבכוונתה להרחיק את האדם מאמא אדמה. מה עוד שכאשר אין מיטה, הדרך הטובה ביותר לישון היא לשכב על האדמה, ובלי פילוסופיה מיותרת.
בילינו את כל הבוקר בחיפוש קדחתני אחרי שקע אחד בדירה, בסוף גילינו שהחביאו אותו מתחת לבלטות, אבל נשארנו שלווים, זה עוד פרט במשחק הזה שקוראים לו דירה, או בעצם, ״מקום מסתור״.
אין לנו קליטה, ועל אף ש״אין לאדם בעולמו אלא ד׳ אמות של קליטה״ הרגשנו חיים מתמיד, ממש כמו סוכני שב״כ בפעילות סודית, מנסים למגר את הרע מן העולם.
דיכאון, שמחה, בלבול, מאניה דיפרסיה, נירוונה ועוד כל מיני מילים דומות, אבל מה לא עושים בשביל לא לשלם ארנונה.
חזק מאד..
השבמחקמה ששכחת זה שמרוב העצב בדירה אתה מגיח למדרונות גבעת שאול, ושועט על קטנוע ברחובה של עיר אשר קיבלת פטור מלשלם לה ארנונה.
אבל כמה הדלק??
אם זה משתלם בסופו של יום, הדבר יצור תקדים של משוואות הזויות לגברים חדלים ועקרות בית נואשות, במרוץ המטורף של מחירי הדיור ויוקר המחיה....