יום שלישי, 8 באוקטובר 2013

״צ׳לו הודו״ (יומן מסע פרק - 14)

דלהי, הודו.

הרגע שכל כך פחדתי ממנו עומד לבוא. בלי להתריע בכלל. בלי רגש. רגע רגיל כמו כל רגע. כמעט בלי משמעות לכשעצמו.

הבודהיזם מנסה לברוח מהסבל, להתעלם ממנו, להתגבר עליו, אך למעשה הבודהיזם הוא היחיד שהצליח לחדור עמוק אל תוך קרביו של אותו ״סבל״, ובכל רגע פנוי של אושר הוא מסובב את פניו ושואל בפרצוף חמוץ, איך אני יכול להנות עכשיו? הלא כשההנאה תגמר אני אסבול. וכך מצליח ה׳בודאי׳ לסבול לנצח, לגרום להנאה להפוך לסבל נעלה, אותו הסבל ממנו הוא בורח - שאליו הוא בורח. גם כשהכל רגיל ומשעמם, כשנראה שהכל ימשיך להיות רגיל ומשעמם, גם אז יאמר הבודאי לעצמו - ״לו הייתי נהנה עכשיו אח״כ הייתי סובל״ וכך, תוך כדי דיבור הוא שב לסבול, וממילא ממשיך לנסות לנצח את הסבל, איך? על ידי הסבל. גאוני עד כדי כאב.

אני לא ׳בודאי׳, וקרוב לוודאי שגם לא אהיה אי פעם. אני לא אוהב את איך שהוא (בודהה) מתלבש, אני לא אוהב לדבר על סבל, ואני לא הטיפוס שסובל אם הוא לא סובל, וסובל אם הוא נהנה, אני פשוט מישהו אחר, תמיד אהיה.

ואחרי כל זה, מהרגע הראשון שהגעתי להודו, וראיתי את אותם פרצופים מכווצים בצער, שמנסים לתפוס עוד איזו ״שאכטה״ לפני החזרה לארץ, זה היה תקוע לי בראש, ׳עוד מעט אני חוזר׳.

היום הזה הגיע מהר, ממש מהר. אנשים אומרים שאם אתה ׳עושה דברים׳ ולא מתבטל הזמן עובר מהר, אז התבטלתי בהודו המון, כמה שרק יכולתי, ובכל זאת זה הגיע הרבה יותר ממה שחשבתי.

יושב ב׳הארי ראמה׳ בדלהי, אותו גסט האוס שישבתי בו לפני חמשה חודשים, כשהייתי טירון לגמרי, ומנסה לסדר את המחשבות. ׳איך זה יהיה לחזור׳? איך זה יהיה לעזוב? נזכרתי בסיטואציות המצחיקות, כשהייתי פונה להודים ברחוב ושואל אותם ברצינות תהומית ״למה אתה כל כך רציני?״ והם, ברצינות של ממש, עם פרצוף נבהל, היו מנסים להסביר לי ולשכנע אותי שהם לא רציניים, או כמו שהם אומרים ״נו סיריאס״. אי אפשר לדמיין סיטואציה כזאת בישראל, רק בהודו יכולים לקדש את ׳אי הרצינות׳, וברציניות מוחלטת.

נזכרתי בסיטואציה אחרת. אני יושב באמצע הרחוב ומנגן בגיטרה. ומאות הודים היו נעצרים מעשיית הכלום שלהם, ומסתכלים במבטים מלאי הערצה. ואני הייתי ממשיך לנגן כאילו לא שמתי לב בכלל, כשבתוך תוכי היו עולים זכרונות רבים, אחרים, איך התיישבתי וניגנתי באילת ובעוד מקומות, ורק ילדה קטנה ומשועממת עצרה לרגע, והמשיכה ללכת כשגיחוך קטן מבצבץ על פניה.

נזכרתי בהתמקחות אחת שלקחה שעה וחצי, כשכל הוויכוח היה על שקל שמונים, ובסוף הלכתי משם בלי מושא הוויכוח, (שעלה בלי הנחה תשעה שקלים או בעברית 170 רופה). ואי שם בפנים עלו לי זכרונות, על מוכר עצבני בישראל, שזרק אותי מהחנות, אחרי שביקשתי הנחה של חמש שקל.

הייתי יכול להמשיך ולהזכר בדברים, הייתי יכול לשבת כך עוד חצי שנה. ואז נזכרתי שאחרי הכל, אחרי כל הזכרונות וההשוואות, אלו שאפשר לצחוק מהם, ואלו שאפשר לכעוס מהם, אני עדיין חוזר ל׳ארץ ישראל׳ - לארץ שלי. למדינה שיצאתי ממנה רק בשביל לחזור חזק יותר. שיצאתי ממנה בשביל לחזור ולספר לחברים סיפורים על מה קורה במקום אחר. שיצאתי ממנה בשביל לחזור ולהתגעגע למקום אחר - מקום ששוב אני יוכל לכתוב בו שאני חוזר לארץ שלי, ולהיות גאה בזה שאני חוזר.

צ׳לו הודו.
צ׳לו ישראל.
צ׳לו הודו.

5 תגובות:

  1. כייף לקרוא אותך! מחזיר אותי לרגעים קסומים בהודו. מניחה שגם "ארץ ישראל" תיתן לך חומרי השראה. והרי זה אתה ולא המקום

    השבמחק
  2. זלמן המוכר שזרק אותך על ההנחה של החמש שקל זה במקרה בעל חנות משקאות באזור בר נוף?

    השבמחק
    תשובות
    1. המוכר הזה נמצא בכל מקום ובכל זמן. לפעמים הוא פתאום מתפרץ...

      מחק
  3. הודו אהובתי. חלפו כבר 18 שנה ואת לנצח נצורה בליבי. טיילתי לבד 5 חודשים וזכיתי בחוויה שעדיין מתהווה.

    השבמחק