שמשון ב׳

זה הכה בי דקה אחרי. פתאום יכולתי להרגיש על הקרחת, את הרוח הקרירה שהחורף מביא איתו. הרגשתי שמשהו ממני מת. שמשהו ממני נמצא עכשיו בפח השכונתי עם כל הזבל, ואני הולך כאילו לא קרה כלום. זו הרגשה נוראית, אבל כשיש לך פיצול אישיות חמור, אתה מרגיש ככה כל יום, ומתענג על זה. אתה חי פעמיים.

הסתכלתי במראה, חיפשתי את עצמי. שום דבר, רק דמות מוזרה שהסתכלה עלי בחזרה. דמות שמנסה להבין למה אני בוחן אותה ברצינות שכזאת.

אבא שלי תמיד אמר לי, ׳תהיה מי שאתה׳, ותמיד הייתי מי שאני. אבל עכשיו, מול המראה, התחלתי לתהות, מי אני - מי הוא.

׳מחשבות עמוקות׳ גרמו לי להזכר בשמשון הגיבור. בשערות הארוכות שהיו חלק ממנו, עד ליום הנוראי שאשתו חתכה אותם, מבלי להניד עפעף. תהיתי לעצמי, האם אכן ההיסטוריה מלאה בנשים, שקינאו באותם בעלים ארוכי שיער, ובאישון ליל היו מתגנבות בשקט ועושות את הנורא מכל? האם זו הסיבה שגברים החליטו להסתפר קצר? לא יכולתי שלא לחוש בריח הפמיניסטי שסיפור ׳דלילה׳ מספר.

יצאתי לרחוב, מתנדנד, שקוע בהרהורים.

נגשתי לאנשים שהכרתי, הצגתי את עצמי מחדש, ולכל אחד קפצה מיד השאלה, אותה השאלה ששאלו אותי לפני שנתיים, כשהתחלתי לגדל את השיער. האחד שאל בטון רגוע, והאחר בטון בכייני משהו, למה?

לא ידעתי מה לענות. תמיד עניתי ׳ככה׳, כי ככה זו התשובה הכי נכונה. אפילו התנ״ך מלא בתשובות כאלו;

׳׳אנוכי ה׳ אלוהיך׳׳ - למה? ככה!
״לא תרצח״ - למה? ככה!
״בראשית ברא אלוהים״ - למה? ככה!

אבל כאן זה לא עבד. זרקתי להם איזו תשובה, והמשכתי ללכת, מנסה להבין - למה, ומנסה להבין מי הוא האני שצריך לענות על ה׳למה׳.

מסתבר שהתספורת, עשתה לי את מה שלא עשה אף אחד. היא גרמה לי לחשוב על עצמי ועל הפעולות שאני פועל.

אולי שיעמום הוא הגדרה הנכונה, אולי. ואולי לא.

צריך להודות בזה, שעם השנים האדם מתחיל לשעמם את עצמו. זה מתחיל בבוקר, כשהוא מצחצח שינים ומסתכל על עצמו במראה מרייר משחה. זה ממשיך במעלית כשאין אף אחד, והוא מתחיל ל׳התפרצף׳ עם עצמו, מנסה לשעשע את ההוא שבמראה. וזה נגמר במקלחת בסוף היום, כשהוא חוזר להסתכל על עצמו, עושה שרירים, או כל דבר שגורם לו לביטחון עצמי, כשהוא עם עצמו לבד...

כמה שנים אפשר להסתכל על דבר אחד? זה משמים, זה ממלא בריקנות, וזה מה שדוחף אנשים לחתוך וורידים, כשהם נמצאים לבד בשירותים. חייבים שינוי! חייבים ליצור פנים חדשות!

צעדתי ברחוב כשאני מלא באושר. פיענחתי את סוד החיים. את מה שגורם לנו לעשות כל דבר. את התשובה לשאלה הגדולה ששאלו כל הפסיכולוגים הגדולים - ׳למה׳. אני בטוח שגם שמשון היה מגיע לאותה מסקנה, לולי עקרו את עיניו.

חזרתי הביתה, וצעדתי אל המראה בצעדים בוטחים. הסתכלתי במראה ו׳התחלחלתי׳. הבנתי שגם כאשר השיעמום מניע אותנו, התוצאה של השיעמום יכולה להניע אותנו הרבה יותר.

אספתי כמה שיותר ׳ספרים׳ (אלו שמורידים שיער לאנשים ע״י מספריים) בחדר אחד גדול, וחזרתי על הטריק של שמשון. צעקתי את המילים ״זכרני נא וחזקני נא אך הפעם הזה, האלוהים. ואנקמה נקם אחד״, דחפתי את העמודים בכל הכח, וכלום.

התעוררתי מזיע ורצתי למראה. לא אהבתי. עכשיו אני צריך לחיות עם זה ככה.

יהי זכרו של שמשון ברוך,
ויהיו שערותי כפרה לאותו גיבור גדול.