״מלחמה״ (יומן מסע פרק - 8)

בכל מקום בכל זמן. גם בקאסול - הימיצ׳אל פארדש, הודו.

הכל היה שקט מסביב, דומיה מרגיעה שכזאת, אבל בתוך תוכי הרגשתי - זהו השקט שלפני הסערה, המלחמה הגדולה עומדת להתחיל. האור בחדר דלק בחצי כח, והצללים שלי עצמי, הפחידו אותי. הווילון התנועע בצורה מוזרה שהזכירה לי סרט אימה טפשי, וגרמה לי להזדרז ולמצוא מקום מוצלח להתקפה. זהו הסוף. בבוקר רק אחד יצא מהחדר, או אני או הם.

אם הייתי יודע שהם יניחו לי, אולי לא הייתי עושה מזה כזה עסק גדול, אחרי הכל, אנחנו עדיין יכולים לגור אחד ליד השני, אבל היה ברור לי, הם לא יניחו! גם הם מתכוננים להתקפה גדולה. גם הם יודעים שהלילה הזה הוא ׳ליל האמת׳. אין כאן אף אחד שחושב שזה משחק. כולנו לוחמים וותיקים.

נכנסתי אל תוך המיטה וכיסיתי את עצמי כאילו אני ישן. זו הטקטיקה הטובה ביותר שיכולתי לחשוב עליה. הם הרבה יותר חכמים ממה שאנחנו חושבים, והם תמיד תוקפים כשנראה שאתה ישן.

ראיתי דרך עין ימין איך שלשה מציצים פנימה. היו התלחשויות קצרות ביניהם, ולבסוף הם נכנסו. לאט לאט, מרחפים ברחבי החדר, מכינים את עצמם. לו רק הייתי משורר גדול, הייתי מתאר איך הגלים התחילו להתנפץ על שובר הגלים, הייתי שומע את לחישתו האילמת של הלז, ובטוח היו נגלות לעיני הניצוצות שעוד רגע ויהפכו למדורה.

מוחי התרוקן ממחשבות, ורק נקודה קטנה התרוצצה בו שוב ושוב, מתי? מתי לתקוף בחזרה. זכרתי שכל הקרבות הגדולים בהיסטוריה הוכרעו באסטרטגיה מיוחדת, ולא סתם על ידי כח נטו. רציתי שאת המלחמה הזאת יזכרו, שירשמו בדפי התהילה את שמי, כמי שניצח את הבלתי אפשרי, את אותו אוייב ששום טיל לא יצלח עליו. רציתי לשכב עד סוף ימי באפריון מוזהב, מבלי לפחוד מאף זמזם, ומבלי לקפץ כמו משוגע אחרי אותו זמזם מצוי שאוהב את הדם שלי, פשוט לשבת כל היום ולא לעשות כלום. די לחיי בריחה ורדיפה. רציתי.

יכולתי לשמוע את הזמזום הנוראי, שעה שהם סבבו את החדר. יכולתי לשמוע לחישות ארסיות באות מאי שם למעלה, וידעתי שהן מכוונות אלי. בשניה הראשונה כמעט אמרתי די! למי יש כח למלחמות באישון ליל? אבל כשהזמזום חזר על עצמו, מקפיא לבבות, ידעתי, אין לאן לברוח, ׳לוחמים אמיתיים נלחמים כשכל שאר בני האדם ישנים׳. פעם אמר לי חבר ש׳רק החזק שורד׳, צחקתי עליו, ואמרתי לו שזהו משפט של חלשים, היום אני יודע, שלפעמים גם משפטים של חלשים הם נכונים. אין מה לעשות, אני חייב להלחם בשביל לשרוד.

מימין שמעתי רחש של נחיתה שהקפיץ אותי, משמאל שמעתי צחצוח חרבות, וככה, בלי להרגיש או לראות משהו, קיבלתי את העקיצה הראשונה ברגל. הגיע הזמן להפסיק להעמיד פני ישן, הקרב התחיל, מה לך נרדם זעקתי את הזעקה העתיקה, וקפצתי.

אנשים היום חושבים, שישנים עם כרית בשביל שיהיה לנו נח לישון, אבל האמת היא שהכרית היא בעצם כלי נשק מעולה. נוחה לפעולה, ולא צריך לעבור הכשרה בשביל להשתמש בה. האדם הקדמון שהמציא את המיטה היה גאון, הוא ידע שכשהולכים לישון באים האויבים, ולכן המציא גם את הכרית. היום בצבא מחקים את המודל הגאוני, וישנים על הרובים.

חבטתי על ימין ועל שמאל, הפלתי חללים כמו שמשון בארץ פלישתים. נחלים של דם זרמו בחדר לכל הכיוונים, אך הם בשלהם, כמו מכת צפרדע, הרגתי אחד - באו עשרה. בנתיים התחלתי להרגיש עוד ועוד עיקצוצים. למתבונן מהצד היה נראה שהם אינם עוקצים סתם בשביל לעקוץ, הם נלחמו על ׳חירות היתושים׳. גם להם יש דפי היסטוריה ללכלך.

ניצנים של שחר החלו להופיע, והמלחמה עדיין ניתשת בינינו, רגע עקיצה ורגע חבטה, וחוזר חלילה. היו זמנים בהם חשבתי, שהמלחמה הזאת לא תסתיים לעולם, אני רק יעמוד כאן, אעקץ ואחבוט עד שאמות, אך לא וויתרתי, מלמלתי לעצמי שוב ושוב את המנטרה ה׳מעודדת׳, ״תמות נפשי עם יתושים״.

השמש יצאה ושלחה לי קרניים מעודדות. רוב היתושים כבר עזבו את החדר, לטובת מקומות מלאי אופל. הרצפה הייתה מלאה בגוויות חסרות צורה ויכולת זמזום. רק כמה יתושים זקנים, כאלו שעברו הרבה בחיים הוסיפו להלחם. קטלתי עוד כמה מפה ועוד כמה משם. ידעתי שאין לי סיכוי אם כל זה ימשיך, ועמדתי להרים ידיים. מרחוק נשמעה יללה קטועה, יללת היום שרק התעורר והוא עדיין עייף. החדר התרוקן, נשארתי אני, מתנשף, עם כרית אדומה ביד.

נשכבתי על המיטה, רק בשביל לגלות, שאין סנטימטר מרובע אחד בכל גופי שלא היה עקוץ כהוגן, וכתוצאה מכך גם גיליתי כמה סנטימטרים מרובעים הגוף שלי תופס בעולם.

ביליתי את הבוקר כולו בגירוד חושני, כזה שיודעי דבר מספרים שהוא ׳תכלית האדם׳, כזה שרק צדיקים מופלגים מקבלים בגן עדן.

איך אומרים, אולי הם ניצחו את הקרב, אבל אחרי בוקר שכזה אני יודע - אני ניצחתי במלחמה. יש לי עוד בשביל מה לחיות,

נשאר לי רק לרחם על היתושים, אם הם העוקצים, אזי מי יעקוץ אותם? ואולי, אולי זה מה שמבדיל את האדם מן היתוש.
וכמו שנאמר;
״סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע, עַל חַרְבְּךָ תִחְיֶה, וּבְּחַרְבְּךָ תִּתְּגַרַד, כִּי זֶה כָּל הָאָדָם״ (קהלת יב׳, יג׳)