״על רגל אחת״ (יומן מסע פרק - 5)

אין כמו ׳התלהבות ראשונה׳, יש בה את הכח לדחוף אותך לכל מקום שרק קיים. ההתלהבות הזאת גרמה להורים שלנו להתחתן וגרמה לנו אח״כ לנסות לצאת אחרי תשעה חודשים מהבטן, בלי לחשוב פעמיים, אולי בחוץ הרבה פחות נוח מאשר בפנים, ואותה התלהבות נמהרת גורמת לנו ביום מן הימים, לעשות מעשים שטותיים אחרים, שיגרמו לחלק מאיתנו לעוף כמו טיל בחזרה לשמים, רק בשביל לחזור ולהיוולד שוב לזוג הורים אחרים שהתלהבו.

התלהבות שכזאת דוחפת אותך לעשות ׳טרק׳ של שלשה שבועות. הרעיון בטרק הוא, לנסות לצעוד ברגל והרבה זמן, דרך שיכולת לעשות בג׳יפ ובקצת זמן. (זוהי סטייה מוכרת של המין המכונה ׳בני אדם׳ - הצורך להוכיח לעצמם שהם בדרגה מעל כולם.) הכשל הלוגי כאן מסתכם בכך, שהמסלול ממשיך וממשיך, וההתלהבות יורדת ויורדת.

ערב הטיול יושבים כולם ביחד ומדברים, כמו שרק בנים יכולים לדבר, כשמדובר במצ׳ואיזם. כל אחד מפשפש ומוצא איזה סיפור גבורה מהעבר הרחוק שלו, סיפור כזה שהוא בטוח שכשהוא יסיים לספר כולם יסתכלו עליו בהערצה, כמעט כמו שהוא מסתכל על עצמו. מבחוץ היית יכול לטעות ולחשוב שיושבים בפנים לפחות נפוליאון, אלכסנדר מוקדון, ורבין, אך לא! הקולות הם הקולות שלנו, פשוט נסחפנו קצת, כדרך הגברים.

יום 1; אתה מעיף את התיק על הגב כאילו אין בו משקל ומתחיל לצעוד. על הפנים יש לך הבעה שהייתה מזכירה לחובבי סרטים את הבעתו המפורסמת של ג׳ון ווין. בתכלס׳ גם בלי נעליים היית צועד כמו גיבור, מה זה בשבילך? סך הכל עוד הרפתקה קטנה.

יום 3; התיק מרגיש קצת יותר כבד, אבל למי אכפת? אנחנו ב׳טרק׳, זה לא אמור להיות גן ילדים! מה הרעיון ללכת לטיול קל? שואל אותך החבר ליד, מזיע. ברור, אתה יורק החוצה תוך כדי פסיעה מהירה, אני עצמי לא הייתי נהנה אם לא הייתי צריך להתאמץ. הוא מקבל את התשובה כמובנת מאליו, ושניכם ממשיכים לדרוך על אבנים במטרה להגיע אל אבנים גבוהות יותר, ולדרוך גם עליהן.

יום 5; יש דברים מיותרים בתיק! אתה עובר על כל התכולה שוב, ובסוף מוצא גרב שנדחפה בטעות, עכשיו יהיה הרבה יותר קל לסחוב את התיק. הגרב נזרקה בכעס באיזה שדה נטוש, כשאתה בדרך לעוד שדה נטוש, אין סיכוי שבגלל פריט לבוש קטן ידפק לך הטיול.

יום שבת; אתה לא נח, רק לאלוהים מותר לנוח. מחשבה מוזרה מתרוצצת לך במוח, איך ייתכן שלוקח יותר משבוע לצעוד בעולם שנברא בפחות מזה? אתה מהרהר בזה עוד רגע קטן וממשיך לצעוד, גם ככה המסלול קשה, ומניסיון, עד עכשיו מחשבות לא הביאו אותך לשום מקום.

יום 10; אתה חסר מנוחה, המפל שהגעת אליו לפני שעה לא מוכן לעזוב, אתה מתקדם, ואיכשהו הוא עדיין איתך. המים שמקודם הסתכלת עליהם נדהם בלי יכולת לנוע, עכשיו מעצבנים אותך ונראה כאילו הם לבשו כמין מבט של צחוק על הפנים. אתה רץ במעלה ההר, בוכה ממאמץ, מנסה לברוח, אך לשווא, הם עדיין איתך. עוברות להן עוד שעה או שתיים, המפל כבר נעלם, אבל הטראומה נשארת, ולכל כיוון שאתה מסתכל נדמה לך כאילו המפל עדיין שם, לועג לך.

יום 13; העיניים קצת מטושטשות, כל מה שאתה יכול לראות מסתכם בעליות וירידות. הנוף כבר מזמן איבד את המשמעות, איך אמר משורר גדול, ׳עם העיניים אי אפשר ללכת׳. הידיים קצת רועדות כשאתה מוציא בקבוק של מים, כולך עייף ומותש.

יום 15 באישון ליל; חלומות זוועה על עיר ורכבים, על פיצה ועל גלידה מדביקים אותך חזק אל המיטה הקשה. אתה חולם שאתה בבית ורוצה לצאת לטרק, הרעיון נשמע לך מוזר אבל בכל זאת אתה מתרגש. איזה חבר טוב עושה לך מסאז׳ נעים ואז אתה מתעורר אל המציאות העגומה, המסאז׳ הם כמה עכבישים שצועדים עליך, גם הם בטרק. הכל מתנפץ ברגע אחד. נמאס לך! נשבר לך! אני רוצה לחיות בחלום, המציאות כואבת לי. ניגש בשקט בלי להעיר את החברים ופותח מפה, אולי קל יותר לחזור אחורה. המפה שפעם הראתה את הדרך לאושר מראה על חמשה עשר יום בשביל לחזור ועל חמשה ימים קדימה. סוגר באנחה את השרטוט הנוראי הזה וחוזר למיטה, בנסיון לחלום שוב.

יום 17; זהו! וויתרת על הסיגריות, אם לא הן, מזמן כבר היית מסיים את הדבר הזה שפעם קראת לו טרק.

יום 18; חזרת לעשן, אם הדרך הזאת לא נגמרת לפחות יהיו לך סיגריות. על הדרך אתה מרוויח, שיהיה לך פחות משקל לסחוב.

יום 19; אתה מדדה כמו זבוב שהורידו לו כנף ורגל ומקלל את כולם. למה אני לא ציפור עוברות לך מחשבות כשהנשר שמעליך נוחת אי שם. אתה מתדרדר עוד כשחמור זקן עובר אותך ומשאיר אבק, למה אני לא חמור אתה שואל את עצמך בתוך הלכלוך. כשהשעה עוברת אתה מחליט שהיית מוכן להתחלף עם כל אבן שעל הדרך. הלוואי הייתי אבן אתה לוחש במין ׳מנטרה׳ חלושה ומגלה שגם חבר שלך חושב ממש כמוך.

יום 20: היום האחרון. אתה מנסה לגרום לרגליים ללכת מהר יותר, והן מנסות לגרום לך ללכת לאט יותר. זו מלחמה פנימית בין התקווה שיש בך לבין היכולת הפיזית שמזמן כבר שבקה חיים. פעם אתה מנצח והרגליים נכנעות שוב לעריצות התקווה ונדחפות קדימה במהירות, ופעם הן מנצחות ואתה מוצא את עצמך מביט בפעם המיליון ביאוש אל האופק הרחוק, אל המקום שאתה אמור להגיע אליו. איש נפאלי עובר אותך כשלרגליו כפכפים. בשאריות הכח האחרונות אתה שואל אותו את השאלה המנצחת, ״עוד כמה זמן״?, ״טוואנטי מיניט״! הוא עונה בלי למצמץ, וממשיך בדהירה. אחרי שעברו כבר שעתיים של הליכה מפרכת, עובר לידך עוד נפאלי, שנראה בדיוק כמו הקודם. ״עוד כמה״? אתה שואל בלי שאריות של כח בכלל, ״טוואנטי מיניט״ הוא עונה בשמחה, נהנה לעזור, וממשיך הלאה, נותן לך לדמם לבד את טיפות התקווה שנשארו בך.

בערב יושבים כולם יחד במסעדה ומדברים. האוכל טעים יותר מאי פעם, התיקים זרוקים מסביב בסגנון ׳הכושי עשה את שלו׳, וכל אחד מספר סיפורי גבורה, כמו שרק הוא יכול לספר. האווירה כיפית וזורמת, אווירה של אחרי מלחמה. כשאחד מהחבר׳ה התחיל לספר על הטרק של האוורסט, הרגשתי איך אט אט התלהבות ממלאת לי את הלב, אין סיכוי שאני לא עושה את זה, אמרתי לעצמי.

אני צועד על האוורסט.

׳ברוך שאמר והיה׳
לעזאזל.