״כשאח שלי נכנס במשאית״

כשאתה בן בכור יש לך הרבה חובות מוזרים. אתה צריך לחנך את ההורים, מה שאפשר לקרוא לו ״צער גידול הורים״. אתה צריך לחנך את עצמך, מה שאי אפשר לקרוא לו בשם, כי אין לו שם. ואתה צריך לחנך את האחים הקטנים, מה שנקרא ׳להרביץ ולחבוט׳ עד שהם מבינים.

את ההורים שלי הבנתי שלא הצלחתי לחנך בגיל ממש מאוחר, ככה שלא נשארו לי הרבה אופציות, והחלטתי שאפשר לחיות, גם כשההורים שלך לא מחונכים כמו איך שרצית לראות אותם מחונכים.

את עצמי הבנתי שאין סיכוי לחנך כבר בתחילת הדרך, ניסיתי שוב ושוב עד שהבנתי, שאם את עצמי אני לא מצליח לחנך, כדאי לי להשקיע בחינוך של האחרים יותר.

ועד היום חשבתי שהצלחתי לחנך את אותם אחים קטנים, ע״י אותן מכות חזקות. עד היום, כשאח שלי נכנס עם אופניים פשוטות לתוך משאית, בקול תרועה רמה.

זה שבר אותי. זה אומר שבכל החיים הצווחניים שלי, לא הצלחתי לחנך אף אחד.

לימדתי - חינכתי אותו עשרות פעמים, ״כשאתה נוהג באופניים אל תכנס במשאית, לעומת זאת, כשאתה נוהג במשאית, וממש בא לך, תרגיש בנח להכנס ברוכב אופניים״. כל החיים הם יחסי כוחות, הייתי מצטט לו בחשיבות מאיזה ספר שקראתי פעם.

הילד היה חייב לעשות הפוך, היה חייב להכנס במשאית, למה? בגלל שלא הצלחתי לחנך אותו.

אני יושב לידו בבית החולים, הוא ישן כשחיוך גדול של מורפיום ממלא לו את הלחיים החיוורות שלו. כשתינוק צווחני התחיל לצעוק הוא פותח את העינים, הוא מזהה אותי ולוחש, ״היית צריך לראות איך המשאית נראית עכשיו״ ומיד עיניו נעצמות שוב.

אז נכון שלא הצלחתי לחנך אותך, נכון שלא הצלחתי לחנך את עצמי, נכון שלא הצלחתי לחנך אף אחד, אבל כשיש חוש הומור, מי צריך יותר.

רפואה שלימה אח מצחיק.