״הנשיכה האחרונה של השנה״

בכל שנה אני מחכה לאותה דקה בודדת ולוהטת, שכולם מתנשקים ביחד. זה נראה לי שיא השיאים של כל רומנטיקה אפשרית - ׳וואן לאב׳.

גם השנה חיכיתי, ויכולתי כבר להרגיש את הפרפרים שבבטן, עם כל יום שעבר בחודש דצמבר.

ביום המיוחל - הכל כך מצופה, נרדמתי מותש, כמה שעות לפני הדקה העילאית.

כשקמתי בבוקר לא האמנתי, הכל כבר קרה, הרגע שכל כך רציתי לחוות עבר, לא משאיר אחריו סימן. אפילו הפרפרים נעלמו בלי להודיע.

ישבתי בדיכאון, והקשבתי לסיפורים של החבר׳ה. כל אחד סיפר בהתרגשות איך היה ועם מי, איפה בדיוק הוא עמד, ועוד פרטים לא חשובים, שגורמים לסיפור להשמע הרבה יותר ממה שהוא באמת. רק אני ישבתי בשקט, עם עינים כבויות - שותק, מה כבר יכולתי לספר? נרדמתי כמו אידיוט.

חזרתי לבית, וצנחתי מיואש על המיטה. נרדמתי שוב. ובחלומי חזרתי אחור בזמן - אל כמה דקות לפני חצות. ראיתי את מרכז העיר מלא ב׳אנושיים׳, חלקם עם מבט אוהב, וחלקם עם מבט שרוצה לאהוב. היו כאלו ששילבו ידיים בכיף, והיו כאלו שסתם עמדו, נשענים על קיר או משהו, מעשנים סיגריה. אף אחד מהם לא חשב להתנשק עכשיו - עוד לא הגיע הזמן. ״אסור להתנשק עכשיו״ אמרו כל העיניים והשפתיים שמסביב.

ובחלומי אזרתי אומץ, ניגשתי לבחורה ונישקתי אותה קבל עם ועדה. שקט פתאומי השתרר, כולם רק הביטו עלי, על אותו ״מחלל שם שמים״ שהעיז להתנשק לפני הזמן. התעוררתי.

עכשיו אני כבר לא מחכה לדקה אחת בשנה, השתחררתי מזה, אני בן אדם חופשי להתנשק מתי שבא לי.