יום שלישי, 13 באוגוסט 2013
״נער הבננות ממומבאי״ (יומן מסע פרק 12)
בית כלא׳ הוא מושג מפחיד, מאוד מפחיד. אנשים רגילים לא אוהבים מושגים מפחידים, הם פוחדים מהם. לכן יש לנו את הוליווד שמייצרת כל שנה סרטים חדשים על בתי כלא, על אסירים שנידונו למאסר עולם, ועל בריחות מופלאות. ככה הפחדנים יכולים לגעת בפחד מבלי לפחוד, כי הרי זה סרט, הם כולם שחקנים בתוך המסך, גם האסירים וגם הסוהרים, ואפילו הנשק.
׳הודו׳ היא מדינת עולם שלישי, ממש מזרח. הרבה אנשים לא רוצים לקפוץ לבקר בה, הם אוהבים את הנוחות המערבית, את הנסיעות השקטות עם המזגן. ״מלריה״ מפחידה אותם - גורמת להם לעיקצוצים מוזרים. מה רע בפריז הם ישאלו בתמימות מעושה, תמימות שגידלו אותם לתוכה, תמימות שבאה מפחד. בתוך תוכם חלקם רוצים את החוויה הזאת, בתוך תוכם יש עדיין רצון מתפורר אל הלא נודע, הלא רגיל, אל המאיים, אולי אפילו אל עצמם.
בית כלא והודו שניהם מפחידים, אך כשתשמעו על בתי כלא בהודו, תסמרנה שערותיכם. שילוב מושא מפחיד במשנהו.
שלמה היה תרמילאי רגיל, כמו כולנו. בוגר יחידה קרבית, ומלא בחדוות נעורים על סף פיצוץ, שנשללה ממנו לשלש שנים.
שלמה היה איש טוב ומצחיק, מהסוג הזה שאיכשהו כל משפט שיוצא לו, גורם לך לצחוק צחוק משוחרר כזה, ולהרגיש כאילו העולם הרבה יותר מצחיק מעצוב.
שלמה ישאר אגדה בקרב התרמילאים שפגשו אותו, ועד יומם האחרון כשיזכרו בו, חיוך גדול יתפשט להם על הפנים, ושפתותיהם יפלטו כאילו בלי רצון וכוונה, ׳שלמה היה כוכב׳.
שלמה היה בכלא בהודו. שלמה הואשם בטרור. ושלמה המשיך לצחוק גם אז, ולספר:
הוא עלה על טיסה מהודו לנפאל. בראש כבר הסתובבו לו מחשבות איך לכבוש את האוורסט, כשבסוף, לקינוח, הוא יסיים באיזה טרק קטן שאנשים שפוחדים לטרק את האוורסט עושים ומרגישים כאילו הם קרעו את נפאל. ואז הטיול התחיל להסתבך. היה לו קליע של אקדח בתוך התיק, מהאלו שיורים אותם בשביל להרוג, מהקליעים האלו שמאיימים על כל הודו, והם הם הסיבה שמתרחשת מלחמה אלימה בין פקיסטן להודו. כל מילה נוספת מיותרת.
ושביל השוחד התחיל.
השוטר שאמור לבדוק את הקליע (למה לבדוק למה??? זהו הרי קליע ישראלי מהסוג המשובח), אמר שהבדיקה לוקחת חצי שנה. אל תשאלו איך חצי שנה אם בזמן הזה מצליחים לייצר טילים חדשים ומאות טנקים, זוהי הודו, הכל אפשרי. אפשר לבנות גורד שחקים ביום אחד, ואפשר לחכות חצי שנה לבדיקה של קליע.
השוטר משוחד.
הכלא עצמו מחולק לשני קומות ענקיות. הראשונה מלאה בהודים. חלקם על מעשים נפשעים, וחלקם איכשהו הצליח ״להסתדר״ על כלא - בכלא יש ארוחות, מה שאין בחוץ - ברחוב, שם אנשים מתים כל יום מרעב וכולי. הצד השווה הוא שכולם שוכבים בלילה ״צפופים״ אחד לשני, וכולם פוחדים מהשוטרים - סוהרים. בקומה השניה נמצאים כושים. אלו נתפסו על הברחות סמים גדולות, ושאר ירקות מפולפלים. עליהם אין שליטה, הם עושים מה שבא להם.
קשה לאדם מערבי למצוא את עצמו מסתער עם המון הודי על ארוחות בעלות ניחוח מוזר. הוא העדיף לא לאכול את האוכל. ההודים שלא רגילים לראות אדם מערבי, במיוחד בכלא שאיננו אתר תיירות ידוע, שמו עליו את העיניים, ויש אומרים אפילו את הלב. וכך אחרי כל ארוחה, שלמה הוצף בבננות מכל עבריין באזור ממובאי. אני חייב לציין מבלי לפגוע בסיפור חס ושלום, שכל בננה עולה חמש רופי, ואם נעשה חשבון מתמטי יצא לנו שבכל יום שלמה הרוויח עשרות רופיים, מה שאולי אפשר לו לשרוד בתוך הכאוס. ככה הם היהודים, בתוך עמק הבכא עושים עסקים.
הסוהרים גם הם ישנים על הרצפה בחדר אחר, וכששלמה נזכר בסיטואציה הזאת, עינייו בורקות במין ברק שאומר לעג אירוני, גם עיניהם של הסובבים מתקווצות במין חיוך מוזר, ומחזירות מבט תובע שאומר ״ספר ספר״ אל תפסיק.
מפקד הכלא משוחד.
שלמה הופך לאישיות חשובה, קסמיו של הכסף חזקים מקסמיו של הכלא, והוא יושב יום יום עם המפקד על כוס צ׳אי וביחד הם ״מריצים דאחקות״ על כל מיני דברים שלא באמת חשובים, מידי פעם כשמשתררת שתיקה מביכה, שלמה שולף בננה או שתיים ומציע למפקד, ושוב חוזרת השיחה לקלוח, עד שנגמרות הבננות, וכבר לילה, הגיע הזמן לחמם את הרצפה.
סוהר משוחד.
שלמה מקבל תפילין, תמונה של הרבי, ושאר מצרכים חשובים משליח חב״ד, (הוא לא סיפר אם גם אותו היה צריך לשחד). הודים עומדים בתור להניח בפעם הראשונה תפילין, יש התרגשות רוחנית באוויר, משיח מתקרב.
שבוע עבר לו, וכל ״המי ומי״ שטיפלו בעניין הצליחו ושלמה יוצא למעצר עיר, הוי אומר - אסור לו לעזוב את מומבאי. ייתכן שאם נסתכל טוב במפה, נגלה שהעיר הזאת יותר גדולה מישראל, אך שלמה שהתרגל במשך שבוע שלם להיות במקום צפוף וסגור, לא מצא את עצמו. וכך, כמו בסרטים רומנטיים אמיתיים, אי שם ליד המבנה הקודר לבוש התיל, מצא שלמה את אהבתו הגדולה - השחמט.
בין מהלך שח למט בכפר קטן בעמק פרוואטי, על צ׳ילום איטלקי או על ג׳וינט, היה שלמה נזכר בעוד איזה פרט או שניים, ואז כל הסובבים היו משתתקים, האחד עם הסוס ביד, והשני באמצע תכנון התקפה, ומקשיבים. ושלמה כאילו פרט על מיתרי גיטרה בלתי נראים, היה מרעיד את הלבבות העדינים, של אותם בני אדם שלא חוו חוויה כזאת מימיהם - שלא רוצים לחוות, רק לשמוע ולהסתכל בפנים מעריצות.
ואני אומר, אלוהים גדול! לפעמים הוא מכניס אנשים לבתי כלא בהודו, רק בשביל שביום מן הימים הם יהפכו לשחקני שח ידועים. מזל שאני כבר יודע לשחק.
(גילוי נאות: הסיפור ״מבוסס״ על חבר אמיתי ובית כלא אמיתי. רוב הפרטים נכונים, ומה שהוספתי או השמטתי הוא באחריותי בלבד. את השם ׳נער הבננות׳ וכו׳ גנבתי מאיזה תרמילאי נודד שניחן בחוש הומור. שלמה מתגורר היום בישראל, רווק, יש לו עדיין רשיון לנשק, ויום אחד עוד תשמעו עליו).
(גילוי שאיננו נאות; בתמונה למעלה אני ניצחתי).
הירשם ל-
תגובות לפרסום (Atom)
מתגעגעים אליך זלמן!!
השבמחקlove it its like a movie lolo
השבמחקהבטחות צריך לקיים 3:
השבמחקאלוהים יודע עם איזה סוגי אנשים אתה מסתובב שם...
בחיי שהייתי מעדיף להיות מוטי בננה בכלא ההודי ולא להעביר שנייה אחת בחברתכם, בטח לא באיזו מרפסת פסאדו אינטלקטואלית בפרוואטי...
זלמן בתור חובב תנך ידוע זה ברור שמי שיצא מהכלא בסוף ניהיה מלך (כמו יוסף)
השבמחקמה יהיה על אותם שיצאו מהכלא ולא היה להם אפילו כסף לבננות, ומתו בחרפת רעב?
מחקלא כתבו בתנך על כל משוחרר טרי שלא יצא ממנו כלום.
יאלה זלמן עזוב אותך בננות בא תחזור כבר לארץ מתגעגעים ללילות הפוקר עם הטאפ שאי והנאק שאי
השבמחקסאבקוץ׳ מילגה!
מחק